בגוף שני

אבנים כבדות רמסו את בית החזה, הבחילה הציפה אותך. הפה שלך התייבש, עצרת בכוח את הדמעות. התביישת לבקש שיישארו איתך. זו הייתה הפעם הראשונה שהמועקה והחרדה ביקרו אותך. עדיין לא ידעת שהן יהפכו לאורחות סדרתיות, כמעט דיירות משנה. שככל שתתכחשי אליהן כך הן יגדלו.

את מביטה לאחור אל האישה שהיית.

את רוצה לחבק אותה, לגלות לה שיהיה בסדר, אבל את לא יכולה – היא צריכה לגלות את זה בעצמה.

אישה בת חמישים ושלוש טסה לחבל שמפיין היפהפה בצרפת לחופשת יצירה וחוזרת לארץ שבועיים מאוחר יותר בטיסת חילוץ רפואית אחרי שני אירועים מוחיים. שש שנים אחרי כן היא כותבת את הממואר הזה, שבו היא בוחנת את מערכת היחסים שלה עם הגוף, עם עצמה ועם סביבתה. בכתיבה רגישה ובמבט חד מספרת שרית פליין על השבר שחצה את חייה לשניים ועל היכולת להיבנות מחדש מתוך הפירוק.