הים שהיה כאן פעם

קַח אוֹתִי אִתְּךָ
לְְאִי מִלִּים מִדְבָּרִי
לְאִי גַּעְגּוּעַ נִצְחִי
לְאִי שֶׁקֶט.

אָמַרְתָּ סְלָעִים,
אָמַרְתִּי קוֹצָן.
מָה הָיִית בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם,
הָיִיתִי בְּדִיּוּק כָּאן.
בְּמָקוֹם שֶׁהַכֹּל אֶפְשָׁרִי.

"שתיקה. איזה צבע יש לה וטעם..." - ספר השירים השלישי של המשוררת יעל עומר נותן ביטוי עז לפרדוקס הדיבור על מה שאינו ניתן לדיבור. השירים בספר פורשים גלריה עשירה וכואבת של תשוקה לדבר את הלא מדובר, והבנה בוגרת שאין דרך לרפא כאב של "זעקה שתוקה".

שירי הספר הם מניפה שנפרשת לאט, ובה מילים ודימויים לכאב הזעקה שלא יכולה למצוא לעצמה מילים מדויקות; "ריק שקט", "מדבר" שהוא בו בזמן דיבור ושממה לוהטת, "הרעש שבשקט, השקט שברעש". בכתיבתה היא משתוקקת לשתוק, "לוותר על המילים". באותה מידה, ואולי קצת יותר, היא כמהה להתפתל איתן, לקלף מהן את קליפות השקר וההסתרה עד שיהפכו ל"דיבור עירום", לאמת, לשקיפות.

בפסיעות עדינות בין תמונות מדבר, אגדות מקראיות וספרות העולם מובילה אותנו המשוררת אל מסתורי הצורך הבלתי מתפשר לזעוק שתיקות ולשתוק זעקות: שיריה עוסקים בגלוי שבנסתר של סודות וחטאים, בפחד מזיהוי רגעי השבירה, ברגעי האימה.

בעדינות, בכישרון רב, ביופי ובאומץ לוקחים אותנו שיריה של יעל עומר אל הארץ הפנימית, אל הזעקות שאין די מילים לבטא אותן ואין אפשרות להחרישן.
פרופ' רוחמה וייס