המנהרה

צבי לוריא, מהנדס דרכים בפנסיה בן 72, מתחיל לשכוח שמות פרטיים ולסבול מתקלות זיכרון נוספות ומבלבולים. כדי לעכב במעט את התפתחות השיטיון (קיהיון) שלו מארגנת לו אשתו, בעצת הנוירולוג, תעסוקה במקצועו, להתלוות כעוזר־בלי־שכר אל מהנדס צעיר המתכנן כביש צבאי סודי במכתש רמון.

שיטוטיו בתל־אביב ובנגב הם קומדיה ססגונית ושנונה של מצבים, שדמיונו הבלתי־נדלה של יהושע מזַמן לנו בהם חדוות קריאה יוצאת־דופן. שכן לוריא, במקום להתאבל על הידרדרותו, חוגג משועשע את השינויים ההולכים ומתעצמים באישיותו. מוחו המתכרסם, זהותו המתרופפת, השיטיון הקל שלו המתגלה דווקא כגורם משחרר ויצירתי, נוסכים בו העזה וחירות עליצה, עד כדי כך שמצבו נראה לעתים כמין תעלול שהמציא לעצמו לתועלתו ולהֹנאתו.

האיש שקודם היה אדם מנוכר לקולגות שלו וקהה רגשית חוֹוה מהפך לעֵבר רגשנות ותחושות אבהיות, וסקרנותו האנושית החדשה מפיקה ממנו אמפתיה וחמלה, לעתים חסרות פרופורציה. בהסתובבותו הוא נמשך אל שלל דמויות הנראות כמטפורות שלו, דמויות בעלות זהות כלאיים, דמויות אובדות בין זהויות, או מי שזהותן האחת נמחקה וטרם גיבשו זהות אחרת.

גולת הכותרת של תכנון הכביש הסודי היא רעיון אובססיבי לחצוב מנהרה אבסורדית בגבעה כפולת דבשות כדי להימנע מלפורר אותה. על פסגתה מסתתרים "שוהים בלי זהות" – אב, בתו ובנו, פלסטינים הנמלטים מזהותם לאחר שהסתבכו הן עם הרשות הפלסטינית והן עם הישראלים. הבת איילה (לשעבר האנאדי) הופכת למוקד של תשוקה מוכחשת ושל השלכות של לוריא.

האקלים המשוחרר המעט מופקר שהוא מטפח מתגלם בשפע של מיזוגים והכפלות. לוריא, המתהלך עם שני טלפונים ניידים ומדמה לראות שתי שמשות במכתש רמון והוזה סיטואציה של שתי נשים לגבר ושני גברים לנערה, גם ממזג בפנטזיה שלו עוד ועוד נשים עם אשתו שהוא צמוד אליה בסימביוטיות קרוב לחמישים שנה. השיטיון שלו החל לנבוט במוחו, להרגשתו, לפני שנים, כשנמלט מוצף תשוקה ממה שנראה לו ניסיון פיתוי מצד אשה זרה בחדר כאוטי. ואת התשוקה אל אשה זו הוא מספח עכשיו אל תשוקתו לאשתו.

רק בסוף, לאחר שאבד לו שמו הפרטי, ובסמוך למחיקה הסימבולית של אישיותו, דחוף לו לשאול את עצמו מה מסמלת לו המנהרה ולאן היא מובילה אותו. במצבו הוא כבר אינו מסוגל להיות מודע להשתמעויות הארוטיות והפוליטיות של המנהרה, שרק שיטיונו היה מסוגל להגות אותה ולשכנע שהיא אפשרית וחיונית. את ההשתמעויות הללו בונה יהושע בעושר של הדהודים בְּרומאן החותר נגד עריצותה של הזהות, שעם כל קלילותו המענגת הוא אחד הנועזים והעמוקים שבין ספריו.