יועץ או רועץ?

אין ספק שמוסד היועץ המשפטי לממשלה הוא המוסד השלטוני החזק בישראל. לעוצמתו אין אח ורע בעולם. קרוב למאתיים חוקים ואינספור פסיקות בג"ץ מעניקות לו עוצמה כמעט בלתי מוגבלת. לא בכדי הנשיא אהרון ברק סיפר פעם שהמעבר מתפקיד היועמ"ש לכהונת שופט בבית המשפט העליון הייתה עבורו חוויה לא פשוטה של אובדן כוח.

באופן אבסורדי כשמדובר במוסד הראשון במעלה שאמור להגן על שלטון החוק, עוצמה זו אינה מעוגנת בשום חוק. בניגוד לרוב מדינות העולם, בהן מעמד היועמ"ש והתביעה הכללית מוסדרים בחקיקה מיוחדת, בישראל כמו בישראל, גם מוסד זה נבנה בשיטת הפרטץ' הידועה לשמצה. טלאי על גבי טלאי ללא מחשבה תחילה.

מכאן גם שני הפרדוקסים העיקריים שמונחים בבסיס המוסד: הגוף שאחראי על שמירת שלטון החוק פועל למעשה ללא סמכות מפורשת בחוק; והגוף שאמור להיות חיל המגן של זכויות האזרח (לרבות זכויותיו להליך הוגן במשפט הפלילי) הוא הגוף שתובע ומאשים את האזרחים. איך זה קרה? גם פה, כמו בספרים הקודמים בסדרה, צריך לתת את הקרדיט המרכזי לראש ממשלתנו הראשון, דוד בן גוריון, שצרכים פוליטיים מיידים הביאו אותו להפריד בין "שר המשפטים" ל"יועמ"ש" ולתת לאחרון את סמכות התביעה הכללית. את הפירות הבאושים של "יצירה מקורית" אנו נאלצים לסבול עד היום.

בן גוריון לא היה היחיד. בניגוד לטענות הנשמעות כאילו היועמ"ש ניכס לעצמו כוחות לא לו, הרי כל הסמכויות שלו ניתנו ע"י ממשלות ישראל, לרבות כאלה שבראשן עמד בנימין נתניהו. על כך ועל הפתרון המוצע בספר השלישי בסדרת הזמנה למשפט.