אהבת הפסיכואנליזה

הפסיכואנליזה לא צמחה מתוך הפילוסופיה ואף לא נולדה באוניברסיטה. הפסיכואנליזה נולדה בקליניקה. הנשים ההיסטריות הן שלימדו את פרויד, הן אלו שהובילו אותו לניסוח הנחותיו בדבר קיומו של הלא-מודע באמצעות סיפוריהן על כאביהן ועל חרדותיהן, כמו גם בהצגתן לפניו את הסימפטומים הגופניים שלהן.

הפסיכואנליזה אינה תיאוריה, ואין היא השקפת עולם. היא סוג של אתיקה – אופן התייחסות של הסובייקט לעולם – השונה מכל אתיקה אחרת. אפשר להתווכח אם היא מדע, אך אין ספק שהיא קיימת בזכות המדע. אפשר לקרוא לה המדע של הייחודי, של הפרטיקולרי, שכן היא עוסקת באמת הייחודית של הסובייקט. בניגוד לתיאורטיקנים השואפים לאוניברסליזציה, כינה אותה לאקאן "המדע המשוער של הסובייקט".

ספר זה הוא מעשה פסיפס, המורכב מפעולת סיכום ומפעולת התחלה. זהו אוסף מאמרים והרצאות, אשר נכתבו בשנים האחרונות, ובהם ניסיון לארגן ולמסור את מה שניתן ללמוד מן הפסיכואנליזה. אלו הן נקודות מבט שונות על הפסיכואנליזה מתחומי תרבות שונים, ובעיקר מאי-הנחת הגלום בהם.

באמצעות העיון בתיאוריה של פרויד, לאקאן וסלבוי ז'יז'ק מציעה המחברת קריאות מרתקות ביוצרים חשובים – ש"י עגנון, נתן אלתרמן ותרצה אתר, חנוך לוין, משה גרשוני, לוסיאן פרויד וצבי גבע, פאול צלאן, פרימו לוי ואחרים – המעידים על נוכחות האחר הגדול, הטראומה, ההתענגות הנשית והממשי בתרבות המאה ה-20.