בינינו, הלבנטינים

הבנתי פתאום שבארץ השכנה שנולדתי בה ובה אני חי כל חיי, השירים הם כבר לא השירים שלי, ואני בקושי מבין את העברית שלה, ושאחת משתיים: אני מזדקן ועל כן נעשה יותר ויותר זועף, או שארצי, הו ארצי מולדתי, היא זו שהולכת לנו לאיבוד בין האצבעות, ואין דרך אלא לחזור ולקשור את הסנדלים לרגליים ולהתחיל, לאט-לאט, ללכת

דברים אלא של בני ציפר בעת ביקור בירדן מעידים היטב על יופיו של הספר בינינו, הלבנטינים ועל הגישה המייחדת אותו. זהו ספר על מסעות קרובים, בארצות שכנות ובישראל, שמציבים בפנינו מראה. לא תמיד הבבואה הניבטת אלינו נעימה לנו, אבל ההתבוננות בה מרתקת, חשובה ומאלפת.

בספר בינינו, הלבנטינים, אוסף רשימות המסע של בני ציפר, מובאים רשמי ביקורים תכופים בטורקיה ובמצרים, בירדן ובישראל, ביוון ובפריז. הנסיעות מעוררות שאלות רבות, שעוסקות באופיין הייחודי של הערים שהוא מבקר בהן, באורח חייהם של התושבים, בתרבות, בקולנוע, בספרות ובאופן ש"אנחנו" ו"הם" רואים אלה את אלה. עיקר עיסוקו של הספר ביחסים "בינינו" ו"בינם". האם יש בינינו הלבנטינים קווי דמיון? האם ביקורים הדדיים עוזרים להדגיש את הדמיון או שמא מבליטים דווקא את השוני? ציפר, שאיסטנבול וקהיר הן ערים שהוא מעיד כי הן ביתו השני, פותח בפנינו דלת להבנת קסמן וקסם הלבנט.

אני מאמין ברעיון של הפתיחות בינינו לארצות הלבנט, וזה המינימום שאני יכול לתרום לשלום במזרח התיכון. מהבחינה הזאת, לא אכפת לי אם הספר לא יצליח מסחרית. העיקר שיהיה קיים