גבירה וערפל

גבירה וערפל/ אודליה גולדמן

אווי, אווי, אווי... נדיר למצוא דמות שאת מתחברת אליה בעבותות ומתקשה להיפרד. כמוה יש עוד דמויות שאני ממש סקרנית לראות שוב.

אבל בואו נתחיל בהתחלה. גבירה וערפל, הוא ספר הפרוזה הראשון של אודליה גולדמן וכמו אחרים שקראו אותו, כולי תקווה שלא האחרון ואם אפשר אז סדרה ואם אפשר אז בהקדם האפשרי, אבל אני שוב מקדימה את הסוף.

אז ככה:

גבירה היא שודדת ים בעלת מוניטין מכובד ורצחני, יודעת שפות רבות ומומחית לניווט (ועוד ועוד ועוד). ערפל זו הספינה שבעיניה היא ספינת שודדי הים הטובה ביותר שאותה ירשה מ"עין אחת", שודד ים שלקח אותה תחת חסותו וכקמע בעוד ילדה זעירה, מנומשת ואדומת שיער בת 10.

הרומן מתחיל באמצע/סוף העלילה הכרונולוגית כשהיא יוצאת למסע עם נסיך הממלכה השנואה עליה אינאר, אל אי המשאלות לבקשתו, על מנת שיוכל להציל את אימו ואת הממלכה ממגיפה איומה ומסכנת חיים תמורת חנינה. תוך כדי הכרות עם האי המופלא, זה שביקרה בו בעבר בילדותה, אנחנו מתוודעים לקשר קודם של הגבירה והנסיך שאינו מודע אליו כיוון שאינו מזהה אותה כשעל ראשה פאה שחורה, על פניה מסכת ליוויתן והדיבור שלה שסוע וקטוע כשפת שודדי הים. היא לעומת זאת זועמת עליו על עוול שאנחנו מחכים לגלות והמתח לגבי הקשר הזה מחזיק הרבה את העלילה ולא מאכזב.

בהתחלה הפרקים נעים בצורה שווה בין ההווה באי המשאלות לעבר של אווי כילדה בכנופיית רחוב קשוחה, הבריחה משם והנחיתה בספינת שודדי ים. לאחר מכן גולדמן מרחיבה יותר את סיפור העבר של אווי, האיים והתרבויות השונות בהן היא מבקרת כחלק מהצוות שודדי הים וכיצד למעשה הופכים אותה להיות מי שהיא. בהתחלה לא אהבתי את העיכוב בפתרון הקשר בין הנסיך לגבירה והתחלתי לחשוש שזה אומר שזה ידחה לספר הבא (זה לא) וגם חשבתי שזה קצת סוג של טיול אסוציאטיבי בין תרבויות האיים השונות שרק כדי להוסיף עניין, צבע וטעם – אבל סיפור העבר של אווי, היכולת שלה לזכור הכול ואז להשתמש בזה, הדברים שהיא למדה בכל מקום מסבירים מי היא ולמה היא יודעת את מה שהיא יודעת, כמו גם, מתקשרים להמשך העלילה ומתחברים היטב.

בחיי, כשיש סיפור אהבה בעתיד אני לפעמים ממש חסרת סבלנות.

אבל זה לא רק זה. באי המשאלות אנחנו פוגשים את ילד-אי, באי השאזין את הכוהנת (?) שלהם ובפאטאקה את טאליק והשמאן אנתארה ובסיפור העבר את "עין אחת" הקפטן המשוגע שאימץ אותה. כל אלו חשובים בעלילה ובחייה של אווי/הגבירה השחורה ומהווים דמויות מפתח. הדמויות הללו מרתקות והושקעה בהם מחשבה רבה ולכן ההרגשה היא שלא יתכן ולא נראה אותם שוב. איך באמת מישהו יכול להיות כזה חשוב ואז להישאר מאחור? טאליק אמר ש"חברים הם כמו עננים, אי אפשר להביא עננים, זה או שהם באים או שלא" והסוף של כל אחת מהן נשאר פתוח ומאפשר ביקור כזה או אחר בספר המשך.

עם זאת ניכר כי הסופרת הבינה מה חשוב לי והתמקדה לקראת הסוף בסיפור של הנסיך והגבירה.

אהבתי את הספר, את בניית הדמויות, העלילה המותחת והמעניינת וסיפור האהבה שבו שני אנשים משקרים על הזהות שלהם ונפגשים פעם בשנה... היה קל לאהוב את הספר שאצורים בו כל כך הרבה ממתקים: יתומה, כנופיות רחוב, שודדי ים, אוצר, שווקים מרהיבים, איים ותרבויות שונות, פוליטיקה איזורית, שחיתות, קסם ודלתות לעולמות אחרים, משאלות והכי חשוב(לי): סיפור אהבה. על פניו נשמע כי לארוג את כל זה יחד בסיפור אחד בן 367 עמודים יכול להיות יומרני אבל זה עובד ומשאיר טעם לעוד. הספר אכן פותח לנו דלתות לעולמות נוספים ונותר לנו לחכות שגולדמן תוביל אותנו אליהם.

אהבתי את אווי שבחוכמתה וקשיחותה יחד עם הרגישות שלה מובילה את הספר ביד רמה עד לסוף החכם שבו לאחר שהחזיקה בשתי זהויות היא מבינה שעליה להבין מי היא באמת. אהבתי את באיי, שמזכיר לי את משה מ"הכול אודות סופי" שלי, שאוהב להגדיר צמחים בצורה אובססיבית ואיך אפשר שלא להתאהב בו. אבל הכי אהבתי את העובדה שהנסיך והגבירה נמצאים בתודעות שונות והוא רק לאט לאט מבין מעט מהחוכמה שהיא מחזיקה. כמו ביחסו ל"ילד-אי" והקושי שלו לראות אנושיות בילד המושלם והמבלבל שגולדמן יצרה, הוא אינו יכול להפריד בין שודדת הים לאווי שלו ולראות מורכבות. הוא רק מתחיל את תהליך ההתבגרות שלו כשהיא מובילה אותו אל אי המשאלות. הגבירה לעומתו, כבר למדה על העולם בדרכים הקשות יותר והכירה את השונה ממנה ולמדה מכל אחד מה שהייתה יכולה ללמוד וכאן גברה עליו בחוכמתה.

המסר הזה של סבלנות לאחר או אפילו יותר מכך: סקרנות לאחר, מוצא חן בעיני מאוד והופך את ספר הפנטזיה וההרפתקאות גדוש הארועים הזה לספר שהוא לא רק יפה אלא גם חכם וזו לא החוכמה היחידה שהוא טומן בחובו.

קשיים שהיו לי בספר: דמותו של פלאטש הזקן החביב ומייצר הראנש מעולה ונחמדה מאוד אבל לא השתכנעתי בסיבות שלו לסייע לגבירה - כל הזמן חשבתי שאולי הוא מקושר לנסיך או סבא שלה או כל מיני סיבות אחרות או אפילו שהוא זה שבוגד בה בסוף אבל לא... סתם איש נחמד באמצע הדרך. לא יודעת למה זה קשה להאמין. היא הרי פגשה הרבה כאלה. או אולי בגלל שהיא פגשה הרבה כאלה?

קושי אחר היה להבין את הדרמה שהתרחשה בתא הכלא בין ניקו (אחיו של הנסיך) לגבירה. נשמע שהיה צריך להיות יותר מחשיפת המסיכה והבגידה בהסכם בינהם, אבל לא ניתן לנו הסבר, כמו שלא ניתן לנו הסבר מדוע ניקו הפר את ההסכם מלכתחילה.

למרות קשיים אלו, אני מחכה לפגוש את אווי שנית ואני מתפלאת על עצמי מאוד, אבל אפילו עם הנסיך או בלעדיו. מי יודע, אולי הוא יתבגר קצת עד הספר הבא.

דיסקליימר: אני מכיר את הסופרת.

ספר זה היה מועמד לפרס גפן

*****

לספרים אצלי יש גאות ושפל. תקופות השפל הן כשסיימתי את רוב הספרים החדשים שלי ואני עובד על לצמצם את הערימה שיושבת בחדר העבודה בבית (כרגע 20 ספרים). תקופות הגאות הן כשאני מצליח להשיג את ידי על ספר נדיר ביותר, אשתי בדיוק גמרה עם ספר שאני מחכה בחוסר סבלנות שתסיים, ידידת פייסבוק שלי מפרסמת ספר חדש מעולה, ויש לי ערימה שמחכה לי במשרד, ואז אני נאלץ לבחור. ידידת הפייסבוק ניצחה כמובן, אבל כשסיימתי לקרוא, אני חייב לדווח גם שהיא ניצחה בענק.

גבירה וערפל מספר את סיפור של נסיך ושודדת ים. יש מגיפה בממלכה, מגיפה ללא תרופה ואין מענה. והנסיך, שממש לא רגיל להיות במצבים קשים נאלץ לבצע בחירה. לפני כמה שבועות כוחותיו לכדו את "הגבירה השחורה", שודדת ים אימתנית שאחראית למותם של אינספור מאזרחיו וחייליו. לגבירה השחורה יש מידע. היא יודעת איפה נמצא אי המשאלות. מסופר שכל מי שמגיע לאי הזה יכול לבקש משאלה אחת, והיא תתגשם. המשאלה הזאת יכולה להציל את הממלכה שלו, אבל האם הוא שווה את המחיר?

זהו אמצע הסיפור. סיפור זה מתחיל הרבה לפני אי המשאלות, הרבה לפני הנסיך, והרבה לפני שודדת הים.

סיפור זה מתחיל עם הילדה היתומה, אווי, ילדה בעלת זכרון מדהים שנמשכת אל הים, ואל החופש שהוא מעניק. הסיפור של אווי שזור היטב בסיפורם של הנסיך והגבירה, ולאורך הספר אנחנו לומדים להכיר ולהתאהב בשלושתם, ובדמויות המשנה הרבות שנלוות למסע שלהם: שודדי ים, ילד-איים קסום שמשנה צורות, וגם זקן חביב ואלכוהוליסט.

כל זה היה יותר ממספיק כדי שאתאהב, ואאבד עליו שינה. התחלתי את הספר בשישי בלילה וגמרתי אותו בשבת בבוקר. כשהילדה העירה אותי קצת אחרי חמש, לשם שינוי אמרתי תודה כי זה נתן לי הזדמנות להמשיך לקרוא לפני ששאר העולם מתעורר, וזה היה שווה כל דקה (ואז הערתי את אשתי והלכתי לישון).

אז מה אהבתי. קודם כל התיאורים. הסופרת יודעת לתאר היטב את הרגע ומה שקורה בתוכו כך שיכולתי למצוא את עצמי מדמיין בקלות את האירועים והמקומות בסיפור, אי המשאלות, האיים האחרים, וגם החיים על הספינה. אהבתי גם את ההתפתחות שהדמויות השונות עוברות. הכתיבה כמובן מאד זורמת, ובגלל זה מצאתי את עצמי מתקשה להניח את הספר.

הפגמים היחידים בספר בעיני הסובייקטיביות היא שהעלילה עצמה קצת צפויה, אבל זה פחות הפריע כי המסע המסע הוא מה שהיה מעניין בעיני. ובהתחלה היו כמה מקומות שבהן מצאתי את עצמי נזרק מחוץ לסיפור כשכמה דברים לא הגיוניים קרו, אבל אז מצאתי את עצמי נשאב מהר מאד בחזרה פנימה.

האלימות מינימלית, ואין תיאורים מיניים. כן יש אהבה, אבל היא לא גרמה לי לגלגל עיניים.

אני לא יודע אם הייתי מתאר את הספר הזה כספר פיל גוד, אבל לי אישית הוא בהחלט גרם להרגיש טוב. השילוב הזה של סיפור אגדות + סיפור מקורי עם קצת עומק והרבה זרימה היה מעולה בעיני, ואני ממליץ על הספר בחום.