גלים של געגוע

מגיל צעיר נוהגת בת-אל יוסף לפרוש את מחשבותיה בכתב. עבורה זו מעין תרפיה להעלות על דף נקי את החלומות, הזיכרונות והכאב, חלקי פאזל שטרם מצאה והגשימה, עם החיבור לים, לטבע, לעונות השנה ולאהבה.

מַחְלִיטָה לָשֶׁבֶת מוּל הַיָּם
בַּמִּרְפֶּסֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁמַּשְׁקִיפָה אֵלָיו.
רוֹצָה לִקְרֹא סֵפֶר,
אֲבָל הַשָּׁמַיִם מְבִיאִים אִתָּם סִפּוּר מְעַנְיֵן יוֹתֵר.
נִרְאֶה שֶׁלִּפְעָמִים יֵשׁ לָהֶם מָה לְהַסְתִּיר,
בְּדִיּוּק כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ יוֹצֵאת לְהָאִיר אֶת הַמְּקוֹמוֹת הַחֲשׁוּכִים.

בספר שיריה הראשון היא יוצרת מסע שכולו רגש, געגוע, פרידה והתחדשות. באמצעות מטאפורות מעולם הטבע והים היא חושפת חוויות אישיות ועמוקות, כשהטבע הוא מראה לנפשה המתבוננת והמרגישה. זו שירה שמחבקת ומובילה את הקורא לעומק – אל המקום שבו המילים הן גם עוגן וגם מפרש.