הדמעות של ויולה

״תמשיך בטקס, אבי! החתן מת, יחי החתן החדש! התחליף משובח, תאמין לי!״

הוא שרק את מנגינת מארש החתונה של מנדלסון, ואני כיסיתי את אוזניי בידיי והבטתי אל החשכה המדממת. ידעתי מי זה היה... ידעתי למה זה הגיע לי.

יוליה
סָלְבָטוֹרֵה דִּי־מָרְטֵלִי הוא השטן בכבודו ובעצמו. הוא הסיוט הכי גדול שלי, אך גרוע מכול – הוא אהבתי היחידה. הוא השמיד את כל מה שהיה יקר לי בלי למצמץ אפילו, יותר מפעם אחת. הוא ומשפחתו הפכו כל רגע מהקיום שלי לכואב ולמדמם. סלבה חושב שאני שייכת לו ושהוא לכד אותי בקורי העכביש שלו לעולמים, אבל אני לא מתכוונת להיכנע.

סלבטורה
אני הבן של הקאפו. אבי לימד אותי לראות את כולם בתור אויבים והתרגלתי לכך. ראיתי אויב גם כשהבטתי בראי, אבל לא כשהבטתי בה, וזאת הייתה הטעות שלי. עיניה הסגולות השתלטו על ליבי מהרגע הראשון שראיתי אותה, ואפשרתי לה להתקרב אליי, עד שהיא נכנסה לי מתחת לעור. יכולתי להתמודד עם כל דבר, אבל לא עם הבגידה שלה. היא התגלתה כנחש צפע ארסי ואני התמכרתי לרעל שלה.