אל תמהר לעבור

אתה נלקח באחת, ללא כל התרעה מוקדמת, נעלם מיילדיך, מסובביך, ונבלע בין קירות בטון ומתכת, בין עבריינים וחוקרים, נאבק בפשפשים ומנסה ללמוד איך להתקלח ולשרוד בתנאים של מדינת עולם שלישי... לא משנה עד כמה אדם טוב היית עד עתה, מעתה ואילך כולם יביטו עליך רק בפריזמה אחת: מה גרם לך "לשבת" (עמ' 210):

"אדם יכול לעשות טוב כל חייו, אבל המעידה תהיה כרטיס הביקור שלו לנצח".

נלחמת בעזה? אז מה. התנדבת? לא מעניין. היית כתובת לכל אדם? הצחקת. לאיש לא איכפת מה הדבר הנכון כעת לעשות, מה יועיל בעולם ומה יוסיף טוב, באולמות ה"צדק" יש חשיבה שונה, חשיבה מסוג ישן ומיושן, "צדק" שכל מטרתו ענישה, הכאבה לזולת, פגיעה פיזית וטראומה נפשית, השופטים והפרקליטים אינם שונים מאב המכה את ילדיו כל אימת שאינם עושים כרצונו, מסתבר שהאנושות טרם התבגרה ולמדה מה יועיל לה, ורוצה רק להשתולל מרוב שנאה בהנעת יצר נקמה בלתי־מווסת. ועוד זה בהנחה שאכן האשמה נכונה... מדינת ישראל הכריעה שהעיקר זה ענישה וגמול, ולא עשיית טוב. המדינה אינה רואה את האדם שנידון בפניה.

"החוויה הייתה קשה ומתסכלת: הוא לא רואה אותי" (אלקנה מתאר את היחס של השופט, עמ' 17).

"הצורה הנוכחית שבה בנוי הכלא אינה מותירה מקום לספק בכך שמדינת ישראל הכריעה לטובת הענישה: הקירות האפורים, הביקורים הקצובים והמוגבלים, שירותי ה"בול פגיעה", תנאי הצפיפות, האוכל ובעיקר היחס הקפדני והמשמעתי שבו כל טעות גוררת ענישה... שריד של תפיסה עתיקה ולא אקטואלית, מזכיר את העונשים הישנים בבית הספר: עמידה בסוף הכיתה עם פנים לקיר..." (עמ' 125; 142).

עוד יגיעו ימים שבהם יתפלאו, כשם שמתפלאים היום על מדינות שחותכות ידיים לגנבים, כיצד מדינה כמו שלנו העדיפה בכל צומת להכאיב ולפגוע על פני לשקם ולהטיב. אנשים רבים ונכבדים שהיום דנים אחרים עוד יצטרכו לתת את הדין בפני ההיסטוריה על בחירותיהם, שוב ושוב, בחירות שסיכנו את החברה, כי העדיפו לנקום על פני לנסות לתקן, העדיפו למותת על פני לתת הזדמנות שנייה.

הכלא מלמד ענווה רבה, מחייב אותך להיעזר בסביבה. אדם שעד עתה פרנס את עצמו ומשפחתו, תרם וסייע בידי אנשים רבים, התנדב ותמך, לפתע מוצא עצמו לראשונה בחייו פרויקט חסד של אחרים (עמ' 48–49):

"אובדן השליטה שהכלא יוצר הוא חוויה קשה. מבוגרים שהתרגלו לעצמאות הופכים לפתע תלויים בזולת. כמעט בלתי־אפשרי לחנך את הילדים מרחוק... לנהל את חשבון הבנק... וכמובן, את הזוגיות ("היא רואה את המספר של הכלא ומנתקת לי בפנים"). הכלא דורש ממך לשחרר שליטה על דברים רבים שהחזקת.

להישען, להיעזר. דברים הזרים כל כך לרוב האנשים כאן...".

הקושי לא ייגמר כאן, הוא רק מתחיל. אות הקלון של ישיבה בכלא תלווה אותו לכל אשר יפנה, לא משנה אם היה קצין מצטיין, הוא יאבד את יכולתו להגן על חייו אם הוא גר במקום מסוכן ביטחונית, מקצועות מסוימים נחסמים בפניו, בלי קשר לשיקומו ולטיבו של האדם. חברה אמורה להימדד ביכולתה להכיל גם בעלי תשובה, אם לא כן, מוטב שנזרוק את כל האמירות החלולות שמופרחות לאוויר מדי שנה בימים הנוראים, ואף לא נהיה ראויים לומר אותן כלפי עצמנו...

"ביום השחרור המיועד תמתין לכל אחד מאיתנו האסירים משוכה של ניכור חברתי בגלל העבירה שביצענו והישיבה בכלא" (עמ' 89).

יוסף הצדיק

יוסף הצדיק מושלך לבור בהאשמת שווא, הוא לא עשה דבר לאשת פוטיפר, אבל מה לעשות, מערכת המשפט המצרית מאמינה אוטומטית לפי המעמד: הוא עבד – והיא אצילה. אין לו סיכוי למשפט צדק. לפעמים מערכות כאלו מייאשות, אתה עומד ויודע שאתה נענש ואין סיכוי שמישהו יאמין לך. יוסף, הילד האהוב לאביו, מוצא עצמו די מהר נמצא בכלא המצרי במצב קשה. אדם אחר היה יכול להתייאש מזמן, מי יודע אם ייצא מזה בחיים, מי יערב לו שיוכל לעשות עוד משהו בחייו, לשמוח. אבל יוסף מחליט כבר בכניסה לכלא: הוא ייטיב עם סובביו, הוא יושב עם אסירים אחרים ומקשיב לחלומותיהם, חכם שכמותו, יושב ומקשיב לסיפוריהם של אנשים שנקלעו למצבים קשים ולא פשוטים בחיים, ומאיר להם באפילה, נותן להם תקווה ומורה להם את הדרך. יוסף משתדל בבית האסורים להאיר לכל, לשפר, לתקן, אין לו שום תקווה שייצא מזה משהו לטובתו, אבל הוא יודע – אני פה, ובכל מקום שאהיה אעשה טוב ככל שאוכל לסובבים אותי (עמ' 28):

"אולי אין לי שליטה אם אהיה בכלא או לא, אבל בהחלט יש לי שליטה על איך אעביר כאן את הזמן".

אנשים שהגיעו לכלא, אינם רוע מוחלט, מפלצות שאספו למקום אחד. רובם אנשים מורכבים, שיש בהם צדדים שונים, רע וטוב משמשים בעירבוביא, חלקם סבלו טראומות קשות, והם רק צריכים הכוונה, צריכים מישהו שיראה בהם את הטוב, בדיוק מה שהחברה הנאורה והפיינשמקרית מסרבת לראות בהם, כבר מהיותם קטנים...

אלקנה מספר איך מרגע שנכנס הקיפוהו האסירים הוותיקים, ונהגו בו בכבוד ובפירגון – ובחסד ללא תמורה, נתינה מתפרצת מלב חם ואוהב, כזה שפורץ גבולות: הגיע למאסר ללא כרית וציוד למיטה, ומיד אסיר שראהו אירגן לו סט לשינה (עמ' 24), ברגעים הראשונים שלו במאסר הוא מקבל ארוחה של הכנסת אורחים שמחממת את הלב בתוך עולם קר ומנוכר (עמ' 21), בכלא מדברים מטלפון ציבורי, כשנגמר לו כרטיס החיוג הראשוני, אך טרם יכל ללכת לרכוש חדש בקנטינה (החנות של הכלא, מאפשרים לאסירים לרכוש אחת לשבועיים בלבד במועדים קבועים), אסיר מציע לו כרטיס חיוג כדי שיהיה לו איך להתקשר וכדי שלא ידאגו לו (עמ' 31), כשהוא בדרך למפגש עם הילדים שלו שמגיעים לכלא, אסיר רואה שאין לו הפתעות וממתקים, ומעמיס אותו כדי שישמח את ילדיו (74).

הרבה יש ללמוד מהנתינה של אלו שלקחו מהם את החירות שלהם, את יכולתם להתפרנס בזמן הכלא, והם צריכים לתמוך איש ברעהו. לא פעם אני רואה כיצד אנשים המחשיבים עצמם לחופשיים מניחים לחבריהם ליפול, להידרס ולהירמס, מעלימים עיניהם כדי שלא יתלכלכו, כדי שלא יצטרכו להוציא מכספם ומליבם הערל משהו. והנה, אור גדול של חסד ונתינה מאיר דווקא במקומות החשוכים הללו. דומה שיוספים רבים נמצאים בבתי האסורים (ראו עוד בעמ' 96; 135–136).

לפעמים, ליבם של המופקדים במערכת על האסירים נהיה ערל, קהים הם לכאב ולסבל, ואינם מצליחים לראות את האדם מאחורי המדים הכתומים. יותר משהם גורמים לפעמים לצער לאנשים תחת ידם, יש לרחם על ליבם שנאטם והפך לאבן. אולם, לפעמים אנשים מגיעים מתוך תחושת שליחות של עשיית טוב ואינם מאבדים את ליבם או מפקידים אותו בכניסה (עמ' 188–189; 110):

"יש לא מעט דוגמאות למקרים שבהם אדם התמנה וזכה בשררה ציבורית, משפטית או חינוכית ושכח מהיכן הוא הגיע. התפקיד מעניק כוח ותחושת עוצמה העלולים להביא לעיתים לריחוק ולחוסר הבנה של האיש הקטן והפשוט – כמה עולה חלב במכולת או נסיעה באוטובוס עירוני, איך זה להיות מואשם במשפט או עצור בכלא, איך זה לשבת שעות בכיתה כתלמיד או להיכשל במבחן.

אחרי שהתמנית למלך, קשה כל כך לשמור את בגדי רועה הצאן וללבוש אותם מדי פעם. לזכור שעמוק בפנים אתה אדם כמו כולם, עם מדים ושליחות.

...

אשתדל תמיד לזכור איך אריאל הסמל ואיתן הסוהר הצליחו בתוך המערכת וכללי המשמעת הנוקשים להביט בי במבט אנושי, איך כל אחד מהם הביא איתו קול של היגיון בתוך השיגעון".

בתוך חוויה קשה כזאת, אדם מבין מי באמת חבר שלו, ומי היה שם רק כדי ליהנות ממנו. כל אדם יודע שהוא אינו מושלם, ואף חבריו אינם מושלמים ונכשלים בעבירות שונות. אילו היו מחפשים אדם, מצלמים אותו בביתו ומקליטים אותו בסתר בכל יום, אנשים רבים יכלו ליפול בעבירות שונות, לאבד את זה לרגעים, ובכל זאת אין אחרים סולדים מהם אלא מחפשים את קרבתם. אך כשאדם נעצר – למרות שהוא בדיוק אותו אדם שהכירו, על טובו ועל חסרונותיו, על תרומותיו ועל טעויותיו, ימהרו לשכוח את כל מעשיו הטובים ולמחוק מזיכרונם את טובו ויפקירו אותו להתבוסס בדמו לבדו, כאילו לא הכירוהו מעולם. אף חלק ימהרו להתנער ממנו ולהטיל אבן אחר הנופל כדי לפשוט טלפיהם ולנקות את מצפונם המושחת, באומרם: צדיקים אנו, ידינו נקיות.

"במובנים רבים כל כך, חוויית... המשפט והכלא קשה ומטלטלת, אבל ההתמודדות איתה גם גרמה לי לקנות חברים לתמיד. יד המושטת ברגעי משבר וקושי מולידה כנראה חברות שנצרבת עמוק" (עמ' 183).

כריכה ואיורים

קיר של תא מבפנים, בו האסיר מסמן ימים שבהם נמצא בכלאו...

האיורים של אלחנן מתוקים ומעבירים את החוויה של הכלא עם התובנות של המחבר בצורה מעולה. 

* גילוי נאות: אני זוכה לעבוד בהוצאת סלע מאיר. עם זאת, איני מקבל שקל על הסקירה. לא קיבלתי את הספר בשביל הסקירה, ולא נתבקשתי לכתוב עליו סקירה מאיש.