אלנטריס

הספר מסופר מנקודת מבטם של 3 דמויות שונות (ולקראת הסוף ממש - עוד כמה פסקאות מנקודות מבט של עוד כמה דמויות משנה), והוא גולל את עלילתה של אלנטריס - עיר האלים הקסומה שנפלה לפני כעשור, ארלון ובירתה העיר קאיי, השוכנת ליד אלנטריס.

עבר הרבה זמן מאז קראתי ספר פנטזיה אפית.

כבר כמעט הספקתי לשכוח כמה אני אוהב ספרים כאלו, אבל גם נזכרתי כמה ספרים כאלו יכולים להיות כבדים. עמוסים בפוליטיקה, רוויים בניסיון ליצוק תוכן לעולם חדש.

עלילת הספר מתחילה בשלוש התחלות חדשות לכל אחת מהדמויות הראשיות, ובעצם הרבה ממה שאנחנו לומדים על העולם החדש מגיע מנקודת המבט שלהם כשהם חווים אותו יחד איתנו, וזה דווקא נחמד כי זה פחות "האכלה בכפית" של איך העולם הזה בנוי.

נתחיל מהטוב - הספר טוב, הוא כתוב מצוין, התרגום שלו גם עשוי היטב ובאופן כללי נהנתי מאוד.

יש פה עלילה מרתקת שהולכת ונבנית, וההחלפה בין הדמויות יוצרת גם היא עוד רובד של מתח ושינוי זוויות.

מהצד השני -

הספר ארוך, ולא בהכרח בצדק. יש כאן משחקים פוליטיים ארוכים, שבשלב מסויים גרמו לי כמעט להתייאש מהספר ולקחת ממנו אפילו הפסקה קצרה.

הספר נמשך ונמשך והעלילה הולכת ומתהווה באיטיות - ואז מגיע הסוף שלה שפשוט מתפוצץ על הקורא ברצף אירועים מהירים כל כך - שהייתי צריך שניה להאט ולקרוא חלק מהפסקאות שוב.

היה לי גם קשה לעקוב אחרי חלקים רבים בספר כי השמות של הדמויות כל כך דומים, שכבר לא הצלחתי לעקוב מי זה מי, ולרוב פשוט ניחשתי מההקשר (יש משפט אחד שממש כתובים בו השמות ראואיל, איאדון ואאונדל ברצף!)

בכללי - זהו ספר טוב.

אם אתם אוהבים את ברנדון סנדרסון, אין סיבה שלא תאהבו את הספר הזה, אבל הוא כן מתנהל לאט ברובו, וההתרחשות שבו איטית (חוץ מהסוף ,שהרגיש באמת כאילו הסופר הרגיש שנשארו לו 10 עמודים והוא חייב לסיים).

הסוף לא סגור באופן מהודק, יש מספר שאלות שלא נענו אבל מטרתן לגרום לנו לתהות בעיקר, ואהבתי את זה.

ובקצרה - ממליץ לכל חובבי הפנטזיה.

אני רוצה להתחיל מהשורה האחרונה: זה הסנדרסון הראשון שלי, אבל כבר הוספתי לרשימת קריאה את כל הספרים שלו. הצילו. (מזל שאת הערפילאים הראשון כבר היה לי בבית, גם אם אני לא זוכרת איך הוא הגיע לשם...)

אין לי מה להוסיף על התקציר מעבר למה שכתוב בגב הספר ובתיאור מעליי בעמוד, אז אגיד יותר על האווירה וההרגשה. זאת פנטזיה אפית עם בניית עולם מופתית בכללי ובטח שזה מרשים יותר כשזוכרים שזה ספרו הראשון. ולמרות הסכנה המרחפת מעל הדמויות, יש משהו מאוד נעים באווירה של הספר. הדמויות של ראודן וסריני כאלו חמודות ופועלות ממניעים כאלו טובים. אני מאוד רוצה להיות סריני (יש מצב שהיא הסיבה שקניתי היום ספר עיון על מנהיגוֹת נשים..) ונשבר לי הלב כשאני מתעוררת ומגלה שאני עדיין לא היא.

גם הדמויות של הנבלים שמתגלים לאורך העלילה, היו כתובות בצורה עגולה ומפתיעה, באופן שאפשר להבין את המניעים שלהן. אני חושבת שכמעט כולם, בדרכם, רוצים לשפר את העולם.

הספר מסופר משלוש נקודות מבט, ומתחיל משלושה קווי עלילה נפרדים. כל הצטלבות בין קווי עלילה גרמה להתרגשות רבה והמתנה להצטלבות הבאה.

אני אוהבת שספרי הפנטזיה שלי לא יותר מידי on the nose עם הביקורת החברתית/פוליטית בהם, וסנדרסון עשה את זה מעולה. זו נקודה שעלתה לי כי בערך שבוע לפני הקריאה, דיברתי על ספר אחר בו אני והחברה שדיברתי איתה הרגשנו שהביקורת מפורשת מידי, וזה גרם לנו ליהנות פחות מהקריאה, ופתאום לחוות ספר שזה נעשה בו בכזו מומחיות – פשוט תענוג, וכיף שבזכות השיחה ההיא (והספר ההוא) אני גם מצליחה להעריך את זה.