בדואיסטן

אנו בבעיה קשה, "איש אינו מוכן לדבר על הגמל שבחדר" (עמ' 16), ההתנהלות היא כאילו מדובר בגזירת גורל שאין מה לעשות לגביה, אבל צריך לזכור: "זה לא מן אללה, זה מן עבדאללה" (עמ' 140). אי־ההכרה בבעיה ועצימת העיניים גורמת למצב בשטח להיות "הדרום הפרוע" – הפקרות של שנים, שתוצאתה: כמויות נשק של צבא בידי אזרחים עויינים ועבריינים, השתלטות על קרקעות מדינה, גניבות חשמל ומים, סחר בסמים, טרור חקלאי וגביית פרוטקשן.

מדובר בבעיה שלא משנה להיכן נפנה: כולם מתחמקים מלטפל בה, הן הרשות השופטת והן הרשות המבצעת. הטיפול ברשות המבצעת נעשה כאילו מדובר באזרחים רגילים, שרק פרטים מתוך הקבוצה עבריינים, אבל בבדואיסטן, כלל האזרחים לא משלמים ארנונה או מיסים. וכמו שנכתב בדו"ח גולדנברג (סע' 139): "היעדר אכיפה פוגע קשות באמון הציבור בשלטון, ומערער את הסדר החברתי". חברה שבה חלקים שלמים ממנה לא משתלמים מיסים ללא כל בעיה, יוצרת תחרות לא הוגנת, ואי־כדאיות לפיתוח. וזאת מבלי לדבר על הפרוטקשן המקובל.

"בנגב אכן קיימת הרתעה, אלא שהיא מופעלת בכיוון ההפוך. מדינת ישראל מורתעת מהכנופיות הבדואיות" (עמ' 137), ואת זה יאשר כמעט כל מי שהתאמן בבסיסי הדרום בשנים האחרונות.

ולמה אין ביצוע? הרשויות משתפות פעולה עם הלך הרוח, או לייתר דיוק: מכתיבות אותו. מדברות בעברית עם המדינה בשיח אחד, ובערבית בקול אחר (עמ' 186–189). בל נשכח שהרוח במערכת המשפט כזאת. בבית המשפט יכולים להורות על פינויים מהירים למאחזים בלתי־חוקיים ביו"ש, אבל לגבי מאחזים בלתי־חוקיים בבדואיסטן – צריך הכלה, המתנה, יחס שונה, ובקיצור: לא לעשות דבר (ראו פרק 2). גם צריך לזכור, כדי לאכוף שם, צריך כוחות גדולים לשמירה על חיי האוכפים...

הספר מדבר על הבדואים בנגב, אבל רלוונטי לאוכלוסיות קרובות אליהן נוספות, והספר מעורר לחשוב על הדברים, וכדאי לחשוב גם על האוכלוסיות הנוספות העוינות.

הנפגעים העיקריים הם הבדואים עצמם. מציאות של שחיתות, של גניבת כספי ציבור שנועדו לטיפול בתשתיות, היעדר חינוך ראוי בגלל מציאות חיים איומה, מתוך בחירה של מנהיגיהם. האדם הפרטי אמנם נהנה מכמה יתרונות של האנרכיה בבדואיסטן (יתרונות בעיני המתבונן, בעיקר למתבונן הזכר): נשיאת כמה נשים, אי־תשלום מיסים וכו', אבל כל מה שהמדינה מספקת, עובר בסוף לכסף של פשע, והמעגל של הפשע והעוני ממשיך ונהיה קשה יותר. היעדר אכיפה פוגעת בילדים שמתים מתאונות, ההתעלמות מהאלימות כלפי נשים ורציחות הנשים במגזר, שמהוות את רוב הרציחות של הנשים בישראל. תרבות שכוללת אלימות ורצח, וחוסר־פרודוקטיביות – שמאפיינת כל מי שמתפרנס מתקציבי "נשים חד־הוריות", שזה השם המכובס בתרבות הזאת, שבה להיות "גבר-גבר", זה להיות גבר שנשוי לכמה "חד־הוריות" כאלו, בתוספת קצת דמי פרוטקשן, להשלמת ההכנסה.

אבל לא רק הם סובלים, גם כל אזרחי המדינה שצריכים להתחרות בהם ולפחד מהם.

הספר מסודר ועובר אחרי הבעיות והטענות, ומפריך אותן אחת אחת, עם עובדות, תצלומי אוויר ומסמכים רלוונטיים. הספר כתוב בצורה די קלילה, כקריאה בעיתון.

בפרק האחרון הוא פותח במבט אופטימי, שיש סיכוי ש"הנגב עוד יהיה פורח". לצערי, ללא שיתוף פעולה מלא של כלל האוכלוסייה, כולל מנהיגיה, ומעבר לנאמנות למדינה, זה לא יקרה. ולאור העויינות והזהות ה"לאומית" שלהם, לא ברור לי איך זה יקרה. הוא מציע מעבר לחינוך מתקדם ואיסוף הנשק, למרות שברור לכל שיש חוסר רצון לשתף פעולה מצד רובם המוחלט. לצערי, לאור הכתוב בספר עד הפרק האוטופי של הפתרונות, ילדי וילדיו של הכותב עוד יילחמו במלחמת הנגב הראשונה, כדי להחזיר לישראל את הנגב.

*עדכון חשוב*

הספר מדבר על מצב אקטואלי. לדעתי כדאי לקרוא בו בין אם אתה ימני ובין אם שמאלני.

ימני, די ברור. אבל גם לאנשי השמאל כדאי לענ"ד:

א. משום דע את ה"אויב" וטענותיו. חשוב להכיר את הדעות האחרות, כדי לדעת להתמודד איתן בצורה טובה.

ב. ייתכן ויש שם דברים שתוכל לשלב אצלך, כי הם אמת, ואז הדעה שלך תהיה אמיתית יותר כיוון שהיא מכילה את האמת שנראית מהצדדים השונים. זאת התפיסה שלי, ולכן גם אני קורא ספרים שאינם הדעה הפוליטית שלי בדווקא.

* גילוי נאות: אני זוכה לעבוד בהוצאת סלע מאיר. עם זאת, איני מקבל שקל על הסקירה. לא קיבלתי את הספר בשביל הסקירה, ולא נתבקשתי לכתוב עליו סקירה מאיש.