גולני שלי

קיבלתי לסקירה את הספר "גולני שלי" בהוצאת ידיעות.

יש בספר כמה בחירות מעניינות של חן קוטס.

ראשית, היא ריאיינה רק את מח"טי החטיבה לאורך השנים, כל מי שהיה זמין. זו בחירה מעניינת ולדעתי טובה. הראיונות כוללים גם את השנים הסדירות שלהם, וכך הם נותנים כיסוי טוב של תולדות החטיבה מלפני מלחמת יום כיפור. יש למרואיינים הבנה טובה מרמת החייל הפשוט ועד רמת האלוף ומעלה, ואת כל נקודות המבט שבדרך. (אגב, קל להבדיל בין מח"ט שגדל בחטיבה למח"ט שהוצנח אליה).

שנית, הראיונות מובאים כמונולוג של המח"טים, במה שנקרא "שפת הדיבור" שלהם וגם בסגנון שלהם. עשיתי את זה בעבר, כשערכתי ספרי מאמרים של מכון שטראוס עמיאל ובחרתי להשאיר תמלול הרצאות של הרב ריסקין קרוב ככל הניתן לסגנון שלו. כך ממש אפשר לדמיין ששומעים את המרואיין מדבר, בחיתוך הדיבור שלו ובעגה של גולני.

לאורך הספר חן השתדלה בכל מקום שנזכרה תקרית עם נופלים לציין אותם בשמותיהם (מלבד נופלי חרבות ברזל המרובים).

בסופו של דבר תולדות החטיבה לאורך העשורים האחרונים וגם האופי והמסורות שלה נפרסים לדעתי טוב מאד בספר.

אם אתם גולנצ'יקים - ספר חובה!

אם אתם חובבי מורשת קרב וסיפורי צבא - גם.

קראתי את ״גולני שלי״ של ידיעות ספרים, וכמי ששירת בגולני הרגשתי שזה ספר שלא רק מספר את סיפורה של חטיבה - אלא עוזר להבין משהו עמוק על המדינה עצמה.

גולני היא לא עוד יחידה בצה״ל. היא שכבה מאוד בסיסית בסיפור הישראלי: אנשים מכל מקום, מכל רקע, שנשלחים שוב ושוב אל המקומות הקשים ביותר, ושם נבנית שפה של אחריות, אחים לנשק, עקשנות, כאב וגאווה. הספר מצליח להראות איך הלחימה של החטיבה, האופי שלה והמחירים ששילמה עיצבו לא רק את מי ששירתו בה אלא גם חלק גדול ממה שקרה כאן בשנתיים וחצי האחרונות.

אני חושב, או לפחות רוצה לחשוב, שבמיוחד אחרי 7 באוקטובר והמלחמה הארוכה שבאה אחריו קשה לקרוא את הסיפור של גולני רק כסיפור צבאי. זה סיפור על החברה הישראלית כולה - על מי שנכנסו ראשונים, על מי שנשארו, על מי שנפלו, ועל מי שממשיכים לשאת איתם את החטיבה גם הרבה אחרי שהשירות נגמר.

הספר נותן מילים למה שהרבה לוחמים מרגישים אבל לא תמיד יודעים להסביר: שגולני היא לא רק מקום ששירתת בו. היא משהו שנשאר בך, מעצב אותך, וממשיך ללכת איתך לכל מקום.