גן עדן לאוגרים

כזה עוד לא קראתי.

״גן עדן לאוגרים״ משך את תשומת הלב קודם כל בגלל העטיפה - ציור (של לילית שמבון, לא הכרתי את עבודותיה של הציירת קודם ועכשיו מכיר יותר ושמח שהכרתי) של שתי דמויות נשיות / ילדיות בצבעים עזים, שמייצרות תמונה טורדנית של פנים בעלות מבט חלול ומנותק, אבל עם זאת ב(קומ)פוזיציה שבה האחת נראית כמגוננת על השניה, או אולי דווקא להיפך - נשענת עליה לקבלת תמיכה.

הקריאה, כבר מהעמוד הראשון, תואמת לעטיפה. היא טורדנית, מציקה, כואבת ומרתקת בו זמנית. חלקה אגדה, חלקה מונולוג, חלקה זרם תודעה, כולה מזווית של ילדה, עם רמזים (עבים) מפוזרים לגבי מציאות קשה ומתח שממש הרגשתי בגוף, ושנבע מהפער בין נקודת המבט של המספרת לבין ההבנה שלי את מה שמתרחש בפועל.

כדי לא לקלקל את חוויית הקריאה, אתייחס לעלילה רק בקצרה: קורות משפחה מתפוררת ביחד ולחוד, כשלכל דמות - שתי האחיות, האב והאם - עולם רגשי / אישיותי מורכב ומסובך. הספר מתאר את ההתרחשות ממבטה של איילת שטיינר (האחות הצעירה), ואת מערכות היחסים בינה לבין נוגה אחותה, שני הוריה ושאר העולם.

לא סיפור שמח, לא סיפור אסקפיסטי, אבל סיפור שמפעיל את הדמיון והמחשבה, בשפה שמשלבת ילדותיות עם רגישות וחוכמה של ילדה שמתבוננת בעולם, ומנסה לפרש אותו כמיטב יכולתה.

היכולת לתאר מהזווית הילדית הנאיבית את המציאות הקשה מעוררת השתאות. תודה על זה.

הספר קצר, ומומלץ מאוד לכל מי שרוצה לקרוא ספרות קצת אחרת.

גן עדן לאוגרים הוא ספר אגדה ריאליסטי מצמרר, עצוב ולא קל, אך כזה שחובה לקרוא וקשה להניח אותו. הכריכה והשם יוצאי הדופן קנו אותי ומשם סיימתי את כולו בקריאה אחת ומהירה.

📖 במה עוסק הספר?

הספר מתאר את החיים הלא פשוטים של איילת בת השמונה ואחותה הגדולה נוגה במשפחה לא מתפקדת, עצובה וקצת חסרת תקווה. ניכר שהאהבה שהייתה בין ההורים נמוגה, שכל אחד מהם סוחב פגמים קשים שהמפגש ביניהם רק מעצים (האב עם OCD וקשיים בתקשורת והבעת רגשות והאם עם הפרעת אכילה המלווה בתוקפנות). דינמיקה כזו לא יכולה להסתיים בטוב.

הספר מדלג בין הצגת המציאות כפי שהיא לבין האופן בו נוגה, האחות הגדולה, מתווכת אותה לאיילת גיבורת הספר. נוגה מנגישה את המציאות העכורה כסיפור אגדות בו הדירה היא ממלכה, המקרר הוא עץ תות, החדרים הם בקתה וצריף וחיים סביבם שלל יצורים שמחפשים להרע להם, למחוק את האושר מבית המשפחה ולהשאיר אותו ריק.

המשפט המוכר גורס כי "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, ואילו כל משפחה אומללה אומללה על פי דרכה." האומללות של המשפחה היא קצת כמו תאונת רכבת. לא קל לצפות, אבל אי אפשר להסיט את הראש הצידה. 

הטריגרים רבים, אבל לא אוכל לחשוף אותם מבלי לעשות ספויילרים. 

📖 מה חשבתי על הספר?

+ אגדה יוצאת דופן: הגאונות של הספר באה לידי ביטוי באגדה שמלווה אותו. קראנו אינספור ספרים על משפחות לא מתפקדות, אבל הקפיצה בין המשפחה עצמה לסיפור האגדה שמסופר לאחות הקטנה ושהיא עצמה בוחרת לדבוק בו הוא מה שמעניק לסיפור את הלב שלו.

+ דמויות כובשות: הכתיבה והעריכה הצליחו לייצר אמפתיה לדמויות גם ברגעים הקשים שלהם, כשאמרו דברים שאסורים להיאמר או עשו דברים שאין מהם חזרה. כמובן שהדמות שהכי כואב עליה והכי קל להתחבר אליה היא של איילת, הגיבורה בת השמונה, האינטליגנטית, החדה והמעט אלימה שאוהבת אהבת נפש את אחותה הגדולה שעושה כל שביכולתה להגן עליה.

+ ללא שומנים מיותרים: הספר אינו ארוך ומגיע לכמאה וחמישים עמודים. אני תמיד מעדיף סיפור קצר יותר, אבל כזה שאין בו מילה מיותרת, על פני ספר ארוך ונמרח שניתן היה לחתוך ממנו שליש. במקום הפוך על מים קבלנו אספרסו מריר ומרוכז במיוחד.

📖 לסיכום...

סיפור אגדה שובר לב שקשה להניח. מומלץ.