דרקולה

מדד נקיות (צניעות): נקי לגמרי, ניתן לקריאה גם בבית חרד"לי.

אולי יפריע לחרד"לי שיש שם הרבה נצרות.

בסקירה החלטתי לא להביא עניינים חשובים, כשהם כוללים קלקלנים (ספויילרים בלעז). כיוון שכך, לא יכולתי לעסוק בעניינים רבים בסקירה זאת, כיוון שעיסוק בהם נוגע בקווים מרכזיים בעלילה ובהתפתחותה.

ספר פרוזה איכותי הוא כזה שנכתב לשם הסיפור שבו, אבל מבין השורות, בתיאור המציאות ובציטוטי הדוברים (לפעמים מפי הנבל או מפי הגיבור, תלוי במהלך הספר) עולות נקודות עמוקות הנוגעות לשורשי החיים. כשאני סוקר פרוזה, אני משתדל לתת את המבט על חלק מהן. את בראם סטוקר איני מכיר, אך ניתן מתוך כתביו של אדם להכירו היטב, לפחות כך בראם חשב (עי' עמ' 241).

"וְהִנֵּ֥ה אֵימָ֛ה חֲשֵׁכָ֥ה גְדֹלָ֖ה נֹפֶ֥לֶת עָלָֽיו"

אי־ודאות המגיעה בפתע־פתאום היא תחושה שעלולה להתלוות אליה תחושת חוסר־אונים, פחד, חרדה ואימה. הספר מוליך אותנו בדרכו, ללמוד גם מהכשלון, מהמוות ומן השקר, לא פחות משאנו למדים מן ההצלחה והזוהר.

קושי גדול בערעור חווית המציאות, שבו אדם כבר אינו יודע בשבתו ובקומו, האם ער או ישן, האם חווה הכול או שדמיין?

"פקפקתי בעצמי, ואז כל דבר לבש גוון של אי־מציאותיות, ולא ידעתי במה אני יכול לבטוח, ואם אני יכול לבטוח אפילו בחושיי. לא ידעתי במה אוכל להאמין, ולכן לא ידעתי מה לעשות; ולכן הייתי חייב רק להמשיך לעבוד במה שהיה עד עתה תלם חיי. אבל התלם המוכר הכזיב אותי, ואני איבדתי אמון בעצמי. דוקטור, אתה לא יודע איך זה לפקפק בכול, אפילו בעצמך. לא, אתה לא; אתה לא יכול להבין את זה" (עמ' 206).

בראם מעביר אותנו מסע, שבראשיתו אנו חסרי־אונים ושרויים באי־ודאות, "כל החיים הלכו ונעלמו לי בבת־אחת, ואין שום דבר בעולם ששווה לחיות עבורו","חצי־זיכרון מעורפל של תקופה ממושכת של חרדה בהמתנה ובפחד; חשיכה שבה אפילו לא הייתה דקירה של תקווה שתהפוך את המצוקה הקיימת חריפה יותר; ואז תקופות ארוכות של שכחה, ועלייה מחודשת אל החיים, כמו צולל העולה ממים עמוקים" (עמ' 185; 152) אל עבר זמן בו אותם אירועים קשים, בנו אותנו להיות מי שאנו אחריהם, לימדונו ערכים ואמת, פתחו אותנו לאפיקים חדשים, והביאו אותנו לארצות שלא חלמנו להיות בהן, ולפעול פעולות הירואיות שלא ידענו שבכוחנו לעשותן. מסע שאין אדם בוש בו, להפך, ולא יבוש מפני המלעיגים עליו (עי' עמ' 122).

ככלות הכול, בראם מזכיר לנו ש"העולם מלא באנשים טובים – גם אם יש בו מפלצות" (עמ' 244).

ריבוי נקודות מבט

הספר כתוב לא מנקודת מבט של מְסַפֵּר אחד, אלא מכמה נקודות מבט, מעיניהן של ארבע דמויות מרכזיות, ועוד נקודות קצרות יותר מדמויות פחות מרכזיות. במובן זה, הספר הזה הקדים את זמנו – במקום מספר 'יודע כל', או נקודת מבט מסוימת של דמות אחת, הגיבור, הספר מביא פאזל מרשים, שניתן להתעמק בו בחלקים רבים גם ביחסים בין הדמויות השונות, מה כל אחת אמרה והתכוונה, ומה השנייה הבינה ממנה, ולא תמיד יש התאמה – כמו במציאות. זה כתוב בעיקר מקטעי יומן אישיים, שנכתבים סמוך לאירועים, כביכול, כך שהשראתם והמרחק בין הכתיבה לאירועים משפיעה גם על הכתיבה, ממש ריאליסטי. כמו בסיפור מרד אדוניה המקראי, גם כאן דמויות שונות מהלכות עם נקודות מבט שונות, והמארז נבנה יחד איתן אט אט. הקורא צריך לשים לב: פתאום כאן התאריך חזר אחורה, אנו מדברים טרם התרחשות האירוע האחרון שקראתי עליו מהיומן שזה עתה תם. הראיה המרחבית הכוללת כמה נקודות מבט, והאופן בו הספר כתוב, מוסיף נופך של אימה במובנה העמוק לעלילה.

הרצון החופשי

הרוע אינו יכול להכנס, אלמלא ניתן לו את המקום. אדם וחווה לא חטאו, אלמלא נתנו לנחש את הפתח. אימה אמיתית אינה תופסת אדם אקראי, שלא חשב ולא התעסק ברוע כלל, שלא הייתה לו נקודת אחיזה בו עצמו מלכתחילה, אין הוא נִטפל לאדם בלא שייכות לרוע, שליבו שלם. למוות יש אחיזה בנו רק לאחר שחטאנו (עמ' 27):

"ברוך הבא לביתי! אנא היכנס פנימה ומרצונך החופשי!" הוא לא זע כדי לקדם את פניי, אלא קפא כפסל, כאילו מחוות הכנסת האורחים הפכה אותו לנציב אבן. ברגע שפסעתי מעבר לסף הדלת, עם זאת, הוא נע לעברי במהירות, הושיט את ידו ולחץ את ידי בכוח שגרם לי לעוות את פניי, וכתוספת לכך נדמה היה לי שידו קרה כקרח – כמו ידו של מת יותר משל אדם חי. ושוב הוא אמר: "ברוך הבא לביתי. בוא מרצונך. לך בבטחה; והשאר אחריך משהו מהשמחה שאתה מביא!".

כוחות רוחניים, אמונות ודתות

הנחת יסוד של אמונות רבות, היא שיש מעבר למה שאנו רואים ומבינים כעת. כל ספר פנטזיה במהותו מגיע איזו כמיהה לעולם רוחני, שונה, אינו מוכר, שעלינו להכיר, ושאינו בהישג ידינו כעת.

הגדרת האמונה היא שאלה גדולה, וכפי מה שאדם מאמין, כך נראה האלוהים בפניו. אדם שמעריך עוצמה – אלוהיו יהיה חזק ויכפה על כל בני תבל ומלואה את דתו, אדם שמעריך איפוק – גבורתו של אלוהיו שמכרכרים אויבים בהיכלו ושותק! אל השומע עלבונו ושותק. אדם דקדקן ירצה לראות באלוהים שלו את מי שאיכפת לו מהפרטים הקטנים, וכל עלה ועלה מושגח בהשגחה פרטית גם בנפילתו מן העץ ובמהלכו באוויר (עמ' 114):

"... ההבדלים הרבים לאינסוף בין אדם לאדם נראים קטנים מדי ליצור כל־יכול... האל האמיתי קשוב אף לצרתו של הדרור הקטן; אך האל שנוצר מיהירות אנושית אינו רואה שום הבדל בין עיט לדרור. אה, אילו רק ידעו בני האדם!".

יש כופרים שאומרים: אין כלום. גם הם, לא פעם, בסוף רואים את האלוהים בו כופרים, את הכוחות המושלים בטבע, בצלמם כדמותם, במלוא אנושיותו: אל המחפש דרך לנצל את מעמדו כדי להשיג טובות הנאה, באל אנושי וירוד זה, גם אני כופר. יש מן הכופרים שיאמרו שאין אלוהים, בודאי. זו הכרעה קשה, לומר שאני לא ראיתי – אז אין. אך יש זהירים יותר, לא ראיתי – איני יכול לומר שיש, לפחות בכלים שלי נראה שאין, זו תיזה הגיונית יותר, המביעה יחס זהיר יותר כלפי הניתן לדעת בכלים אנושיים כעת. הרציונאליים יפתרו אמונות רוחניות בכמיהה אנושית למשהו מעבר, באיזה רצון לשלוט באחרים, ניסיון להפחיד כדי לשמור על החוקים, "אם לא תאכל – אקרא לשוטר", אז השתמשו הדתות ברוח כדי לאכוף את החומר ולקחת אותו לשררה (עמ' 77–78):

"לא הייתי מתעסק עם זה, גברת. כל הדברים האלה זה לא קיים. תראי, אני לא אומר שזה אף פעם לא היה, אבל אני כן אומר שזה לא היה כשאני הייתי. זה סיפורים יפים לתיירים ונוסעים וכזה, אבל לא לגברת נחמדה כמוך. כל הטיילנים האלה מיורק ולידס, שאוכלים כל הזמן הרינג מעושן ושותים תה ומחפשים ג'ט זול, הם יאמינו לכל דבר... זה הכול סיפורי סבתא, מלמעלה למטה; וזה מה שזה ושום דבר אחר. הקללות האלה והרוחות והרפאים והכלב השחור והשדים וכל השאר מתאימים רק להפחיד ילדים ולנשים לבכות. זה הכול רק בועות. הם וכל המפלצות והסימנים והאזהרות, זה הכול המציאו אנשים מלומדים רעים וספסרים ברכבות כדי להפחיד ולבלבל את הקטנים, ולגרום לאנשים לעשות משהו שהם לא רוצים לעשות. זה מעצבן אותי לחשוב עליהם. זה כי הם – לא הספיק להם להדפיס שקרים בעיתון ולספר שקרים בדרשות...".

הספר שזור באמונה נוצרית ובמנהגים אליליים, ולכולם נותן מקום של כבוד, שכן, משהו באמונת אנשים רבים אינו יכול להיות שכולו בטל. בראם אינו מבטל את התובנות הרבנות שניתנו לנו מפי דורות קודמים מארצות אבות, אין הוא אריסטוקרט שיעדיף את ההיסטוריון הצעיר שחוקר את תש"ח על פני הלוחם עצמו באצ"ל.

בראם מציג את האדם שמנסה לחשב הכל, לדקדק בכל בצורה שכלית בלבד, כאדם שיצא מן האיזון האנושי, והגיע עד שגעון. וכי ניתן לכמת הכול? וכי ביד אדם להכניס למשוואה את כל הנעלמים, וכי לא נעלם מפני אדם דבר? וכי אין החלטות שאנו מחליטים בצורה לא רציונלית לגמרי, ולא במקרה? האם איננו ממשיכים לפעמים החלטות שהחלטנו בעבר, בלא בדיקה דקדקנית האם המצב עדיין מצריך את הבחירה שלנו? כל יום אנו בוחרים בבן זוגנו מחדש? בנאמנותנו אליו או למשפחתנו או לאומתנו? ניסיון לעמוד על חישוב יבש כזה, עלול להוציאנו מן המסגרת האנושית (עמ' 84):

"הכול היה הגיוני מאוד אצלו; אצל טרופי־הדעת הכול הגיוני בתוך המסגרת שהם מתווים. אני תוהה מה החישוב שלו לחיי אדם, או לחיי אדם אחד. הוא סגר את החשבון בדייקנות מרובה, והיום התחיל בחישוב חדש. כמה מאיתנו מתחילים בחישוב חדש בכל יום בחיינו?".

בראם מעלה על נס את האמונה אל מול השכל, ונראה שהדגם הדתי הנוצרי היה לו לנגד עיניו, אמונה באל שהתגשם ונהיה לאדם, והוא אחד והוא שלוש, ודווקא הפרדוקסים שקשים לאמונה הם פסגתה, והוא לא יאפשר למציאות המכה בפניו לבלבל אותו (עמ' 211; ע"ע עמ' 208–209):

"להאמין בדברים שאינך יכול להאמין בהם. תן לי לאייר את הנקודה. שמעתי פעם אמריקני שהגדיר אמונה כך: 'היכולת המאפשרת לנו להאמין בדברים שאנו יודעים שאינם נכונים'. עבורי, אני הולך בעקבות האיש הזה. כוונתו הייתה שעלינו לשמור על ראש פתוח, ולא לתת לפיסות קטנות של אמת לעכב אותנו בדרך אל אמת גדולה, כמו שאבן קטנה יכולה להטות קרון רכבת מהמסלול. אנחנו לומדים את האמת הקטנה קודם. טוב מאוד! עלינו לשמור עליה ולהעריך אותה; אבל באותו זמן אנחנו חייבים לא לחשוב שזאת כל האמת בעולם".

בראם אינו מהלל רק את האדם המאמין, אלא יודע גם לתת את ביקורתו ואת הסכנות שנמצאות בכך שאדם מאמין במשהו, ומוכן למסור עבורו את חייו, אדם למען אמונתו יוכל לעשות יותר, ויקבל רצון להשתמש עד קצה כוחותיו למען מה שמאמין, ואם אמונתו עם סיגי אלימות, זה עלול להביא חורבן, והדבר מסוכן (עמ' 114).

יחסי גברים ונשים

בספר כבר ניתן לראות ניצנים של מעמד האשה החדש, האשה עם התעוזה והיכולת לעשות הכל. מצד שני, קדמת הבמה נשארת אצל הגברים האמיצים, שנעשה להם אידאליזציה מסוימת בספר: הם אביריים, טובי לב, כמעט א־מיניים כלפי אשה שאינה בת הזוג שלהם. ידידותם נאמנה ויהיו מוכנים למסור את חייהם למען הידידות.

בספר מובאים רעיונות, שחלקם מראה נפוץ בימינו: גבר ואשה ההולכים יחדיו ונועדו, אך אינם נשואים, ובכל זאת נוסעים יחד (עמ' 388), ממש שערוריה... או בראם שם בפי אחת הדמויות מחשבה נועזת כזאת, שצריך לבדוק "את החיים" לפני הנישואין, ולא להתחתן בלא להכיר מקרוב ממש, בשבתה ובקומה (עמ' 102–103):

"כמה מהכותבות מ"הנשים החדשות" יעלו יום אחד רעיון שצריך לאפשר לגברים ונשים לראות זה את זו ישנים לפני כל הצעת נישואים או קבלתה. אבל אני משערת שהאישה החדשה לא תסכים בעתיד לקבל הצעות נישואים; היא תציע נישואים בעצמה. והיא גם תעשה את זה כמו שצריך!".

הצעת נישואין, הכוונה יותר שמישהי תתחיל עם מישהו, זה מראה שכבר אינו מוזר בימינו, אך עדיין אינו שגור לגמרי. אבל לראותו ישן! בראם בספר לא התכוון לענייני מיניות, ההקשר הוא שיש איזו בעיה רפואית שניתן לגלות משינתה (ולא ארחיב מחמת הספויילר).

עוד מתאר בראם את הגברים, שכביכול, הם ורגשות – לא, לא צריכים ולא שייכים בזה. האיש שכל, והאשה לב (ראו עמ' 255). מרעה חולה זו אנו לאט לאט נגמלים רק ממש לאחרונה. הדחיסה, הבושה וההסתרה של הרגשות, כפי שמצופה מ"גבר" בחברות רבות, פוגעת בו אנושות, ויוצרת תסכולים עמוקים, פגיעות נפשיות כואבות, וסופן נזק לאותו גבר ולסביבתו. אשרינו שהגענו לדור בו גבר יכול לדבר על רגשותיו, ומקווה שהמשפט הבא כליל יחלוף (עמ' 185–186):

"גברים אינם נזקקים לביטויי רגש רבים. אחיזת היד, הידוק הזרוע סביב הכתף, בכי משותף, אלו ביטויי הסימפתיה היקרים לליבו של גבר".

בראם מסייג זאת, תוך אידאליזציה לדמות האשה, וכך מתאר את תכונותיה הכמעט אלוהיות (עמ' 249–250):

"ייתכן שיש משהו באופייה של אישה המאפשר לגברים להביע את רגשותיהם ולהישבר מבחינה רגשית בלי שהדבר ייתפש בעיניהם כפגיעה בגבריותם... בנו הנשים יש משהו מהאם, הגורם לנו להתעלות מעל העניינים הקטנים כשרוח האם נדרשת".

לפעמים נאה להיזכר בחיים שהיו טרם התרבות החדשה הגיעה אלינו, לקחת את הדברים הטובים ממנה, ולהיזכר גם ביתרונות האחרים שהיו בעבר, ומה הפסדנו בדרך, והאם ניתן להחזיר משהו מזה.

כנות – אמת ושקר

יש אנשים פועלים בעולם כדי להשאיר אחריהם שם טוב, ומוכנים להשקיע משאבים רבים כדי להרוס את השם הטוב של מי שהם מדמיינים שהם אויבם, גם אם הוא באמת אדם טוב, הוצאת שם רע עליו היא מעשה עם עונג רב בעיניהם, משל היה מעניק להם דבר טוב בעולם.

בספר מובא דו־שיח מעניין, בו מאמתים את הכתוב על המצבה למציאות האמיתית, והנה, לא תמיד 'אחרי־מות קדושים אמור', שאומרים על אדם אחרי מותו רק טוב, הוא טוב, ומועיל, וכך, במענה לשאלה מדוע משקרים ככה, ולא כותבים את האמת, שם בראם בפי אחת הדמויות (עמ' 77; 79):

"'כאן נחה גופתו'... כתוב על כל המצבות, אבל כמעט חצי מהם אין שמה בכלל גופה... "כדי לשמח את הקרובים שלהם, את מניחה!" אמר הזקן בקול שופע לעג מר. "איך זה ישמח את הקרובים שלהם לדעת שכתובים עליהם שקרים, ושכולם כאן יודעים שזה שקרים?" הוא הצביע על אבן מצבה למרגלותינו, שהונחה כמצבה שטוחה ושעליה היה ספסל, קרוב לקצה הצוק. "תקראי את השקרים על המצבה הזאת," הוא אמר... "'מוקדש לזכר ג'ורג' קנון שמת, תתעלה נשמתו בתחיית המתים, ב־29 ביולי 1873, בנפילה מצוקי קטלנס. קבר זה הוקם בידי אמו האבלה למען בנה האהוב. הוא היה הבן היחיד לאמו, והיא הייתה אלמנה'. "באמת, מר סוֵולס, אני לא רואה שום דבר מצחיק בזה!" העירה לוסי ברצינות רבה ובארשת כמעט חמורה. "את לא רואה משהו מצחיק! חה! חה! אבל זה כי את לא מבינה שאמו האבלה הייתה כלבה מרושעת ששנאה אותו כי הוא היה מעוות – גיבן הוא היה – והוא שנא אותה כל־כך שהוא התאבד כדי שהיא לא תקבל את הביטוח חיים שהיא עשתה עליו. הוא פוצץ לעצמו את הראש ברובה ישן שהיה להם בשביל להפחיד את העורבים. זאת אומרת, זה לא היה בשביל העורבים אלא בשביל הזבובים ואוכלי הנבלות. ככה הוא נפל מהצוקים. ובקשר לתחיית המתים, אני בעצמי שמעתי אותו אומר הרבה פעמים שהוא מקווה שהוא ילך לגיהינום, כי אימא שלו הייתה כזאת צדיקה, ככה שהיא בטוח תלך לגן עדן, והוא לא רצה להסתובב איפה שהיא נמצאת. אז תגידי לי את בקשר למצבה הזאת," הלם הזקן במקלו כאילו היה זה יתד, "זאת לא ערימה של שקרים?".

לעִתים אנשים פועלים, ויודעים שהם כותבים את ההיסטוריה, אז היא מתעצבת כפי רצונם. אבל הזקן החכם מזכיר לנו, שגם אם נאמר שקר, ונכתוב אותו על גבי אבן שתישאר לנצח, כביכול, לא נוכל לברוח מן האמת, היא תרדוף אותנו ביום ובלילה, ולא נוכל להסתירה לנצח.

כנות והסתרה היא שאלה שנוגעת לזוגות רבים, בספר, מובא כמצב פשוט בהערת אגב, שהנאמנות לבן או לבת הזוג היא מעל הכל, כך, אין סודות מפני הבעל (עמ' 67; 118):

"את חייבת לשמור על זה בסוד, יקירתי, מכולם, חוץ מג'ונתן, כמובן. את תספרי לו כי אני במקומך בוודאי שהייתי מספרת לארתור. אישה צריכה לספר לבעלה הכול – את לא חושבת כך, יקירתי? ... את יודעת, יקירתי, את התפישה שלי ביחס לאמון בין בעל לאישה: אסור שיהיו סודות, אסור שתהיה הסתרה".

זו שאלה, כשמספרים לאדם איזה סוד, האם יכול לומר אותו לאשתו? מה שייכות הלכות לשון הרע בשיח בין בני הזוג? הסתרה וסודות – היש להם מקום? מה המרחב הפרטי של כל אחד והיכן לא ניתן לשמור אותו? לא אכתוב קלקלנים, אבל בספר שזורים כמה וכמה נקודות בעניין זה.

כריכה

הכריכה אפלה ושחורה, אימה המסתתרת במחשכּים, ואינה מבצבצת במקום שיש אור. האותיות בולטות מתוך הכריכה באדמומיות שמסמלת את הנפש במלוא עיזוזה ועוצמתה, "כי הדם הוא הנפש". קווי מתאר כלליים בלבד, המזכירים טירה עתיקה, בנייה של מגדלים מחודדים הנוגעים בשמי־שמים, והמסתירים מאחוריהם את שקיעת הלבנה בליל ירח מלא השוקע לתוך גבעות המציאות.

* גילוי נאות: אני זוכה לעבוד בהוצאת סלע מאיר. עם זאת, איני מקבל שקל על הסקירה. לא קיבלתי את הספר בשביל הסקירה, ולא נתבקשתי לכתוב עליו סקירה מאיש.