האי של ארתורו

האי של ארתורו/ אלזה מורנטה

זו פעם שניה החודש שאני קוראת ספר שקראתי בעבר ממש בלי כוונה, מבינה שכבר קראתי ואז ממשיכה לקרוא בחדווה. פגשתי את החתיך הזה בחנות יד שניה (שם התלבטתי אם לרכוש את המהדורה העברית הראשונה של חיי נער של רוברט ר. מקאמון כפי שחלקתי פה קודם לכן) ופרץ אכפתיות לסביבה המשיך לדבוק בי וניצלתי את בתי הבכורה המתנדבת בספריה הציבורית להשאיל לי אותו במקום לרכוש.

האי של ארתורו, ככה כתוב בכריכה האחורית, פורסם כ17 שנים לפני ספרה האלמותי של הסופרת: "אלה תולדות". ואני הרי אהבתי עד מאוד את "אלה תולדות" ואם תשאלו אותי מלבד הידיעה והזיכרון של האהבה הזאת אני לא זוכרת דבר ולא אוכל לספר לכם כלום עליו (מה שבעצם רומז לי לחזור ולקרוא גם אותו!). לפעמים השכחה היא מתנה. אבל הספר הזה של ארתורו, הוא בעיקר זיכרון. המספר חוזר אחורה אל ילדותו החופשית והבודדה בטירה ישנה ומטונפת שם גדל ללא אם וטופל על ידי נער שהוכשר בקצרה לכך. ארתורו מספר על חייו, תפיסותיו לגבי המציאות ותחושות העליונות והגבורה יחד עם הכמיהה לאהבתו של אביו הנעלם לפרקים ארוכים מהאי כביכול להרפתקאות ומסעות שמעוררות את דמיונו הפראי. אביו של ארתורו, איש נאה וחצי גרמני מתואר לפרטי פרטים (כמו כל דבר בספר, ראו הוזהרתם) דרך עיניו המעריצות של בנו הנטוש שאינו יודע שהוא נטוש. עם זאת, כשמביא את צורת התנהגות אביו או דבריו הקשים, המיזנתרופים והסקסיסטיים, אפילו ארתורו מוצא את עצמו חושב פעמיים לפני שמאמץ את דבריו. מבטו על אביו שהאב מעמת אותו בסוף כ"סוגד" לו, נמצא בסתירה עצמית גם אם ארתורו אינו מעיז לבקר אותו וחפץ לגלות ככל האפשר על טבעו של אותו אלוה ששכנע אותו שאין אלוהים. אומר שדמות האב כמו שמוערצת על ידי הנער, מעוררת דחיה אצל הקורא (לפחות אצלי) ותחושות קשות של מצוקה.

האב שונא הנשים מביא אל האי כלה צעירה ויפה שגדולה מבנו בשנתיים, היא נראית בוגרת יותר ובעלת ניסיון חיים וחברתית. מדהים לראות אותה דרך עיניו המסוכסכות של ארתורו המתעקש לצדד באמונות עליהן גדל ולראות בה כל דבר טיפש ומכוער לעומת תחושותיו האמיתיות כי יפה היא וכי נוכחותה יכולה לפתור את בדידותו. הדבקות באמונות ותיאוריות מונעות ממנו חיים קלים או טובים יותר ומאתגרות אותו. כל פעם שמתקרב אליה דוחה עצמו ממנה ואנחנו יודעים כי הוא מפסיד ידידות נפלאה, הקשבה, חיבת אם ואף הערצה – כל מה שתמיד ביקש לעצמו! אנחנו עוקבים לאט ומקדימים לפניו להבין כיצד הוא מרגיש וכמה טרגי סיפור ילדותו.

אני לא הראשונה להלל את אלזה מורנטה אבל אני מוכרחה לומר שהכתיבה שלה כל כך כנה ומעמיקה ומפתיעה ביכולת לתאר את חיבוטי ליבו ומחשבותיו של נער מתבגר, הרפתקני ומתבודד. הוא מספר לנו כל כך הרבה, על האי ועל הנופים ועל אביו ועל עקרונות החיים בהם הוא מאמין, בדרך שבה מתבונן במין הנשי ובעיקר בגעגועיו העזים והחוסר התמידי שלו לאימו שאיבד בלידתו. הקריאה בספר היא איטית יותר ולא רק מעודף המידע כמו התחושות שהוא מעורר: העצבות והתקווה. הקריאה כאן היא כמו הקשבה. אנחנו מקשיבים לו מספר את סיפור חייו כאילו ישב מולנו אבל אותה ישיבה קשה מאוד מאחר ואיננו יכולים לקום ולחבק אותו, הוא אינו יכול לשמוע אותנו צועקים לו: "אדיוט!" וכשכבר מגלה את האמת על ליבו ואת האמת על אביו בוחר דווקא לסגור את הלב מפני האהבה. הוא מבקש לטרוק את הדלת על האי בו גדל ועל זיכרונותיו תוך כדי נישוק אותה מזכרת שבוודאי שמר ומן הסתם זוכר הכול לפרטי פרטים מאחר והנה הוא מספר לנו כאילו זה היה אתמול.

ארתורו הוא גיבור מעורר חמלה ואהדה ויש לבחור לצאת איתו למסע הזיכרון. הילדותיות שלו מכמירת לב, הכמיהות שלו עוד יותר. נפלא בעיני היכולת לכתוב אדם בדיוני בצורה כל כך אמיתית ולהכירו על כל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אם יש לכם סבלנות למה שאנשים קוראים "ספרות יפה" אני ממליצה עליו בחום.