הבית אשר נחרב

הבית אשר נחרב מאת ראובן נמדר

לקח לי שתי שבתות לקרוא את הספר זוכה פרס ספיר לשנת 2014 הנ"ל. כל אותו הזמן התחבטתי ביני לבין עצמי אם אני אוהבת אותו או לא, מה אכתוב עליו והאם אני ממליצה לקרוא אותו. אומר שאחת החוזקות שלו (שרק מחריפות את הדילמה) הוא הכתיבה המדויקת, התאורים המפורטים שמצליחים להמחיש מראות, תחושות ועוד. אבל נתחיל בהתחלה, על מה הספר הזה?

הבית אשר נחרב מלווה את אנדרו כהן, פרופסור יהודי ניו יורקי לתרבות השוואתית, שעזב את משפחתו וגא בחיי הרווקות התרבותיים שלו בדירה המשקיפה לסנטרל פארק. אל תוך חייו פורצים חזיונות הקשורים למשכן ועבודת הכהנים המערערים אותו ומובילים להדרדרות במצבו התפקודי והנפשי. בסוף כל פרק נשזר עלילת משנה בלשון חז"ל המתרת את סדר הקרבנות ועבודת כהן גדול ביום הכיפורים.

אתחיל דווקא מעלילת המשנה: עלילתו של שכניה כהן הדיוט החוזה בכהן גדול וחושד בו, והמתח סביב עבודת הכהן ביום הכיפורים דווקא מעניינת והייתי רוצה להכיר אותה יותר, עם זאת אינה בהכרח נחוצה להבנת הסיפור המרכזי ולא ראיתי בה (בעוונותי הרבים) איזה מפתח עלילתי משמעותי להבנת הסיפור המרכזי כפי מובטח בתקציר הספר בעטיפה האחורית. מוטיב החטא והחזרה בתשובה מובן, סדר הגלגולים רומז לאיזה תיקון בגלגול אולי של אנדרו אבל זה לא מובהק או נעשה בזה שימוש אמיתי. בקיצור, אפשר לקרוא את הספר גם ללא עלילת המשנה.

הקושי העיקרי שלי בסיפור המרכזי הוא סלידתי מהגיבור הראשי שאינה בהכרח קשורה לטעם האישי שלי אלא באופן שבו נמדר מציג אותו. גבר נאה, מוצלח ומבוקש, רווק הולל שנטש את בנותיו ואשתו כי היא לא הייתה יפה מספיק אחרי הלידה של אליסון (סתם, יש עוד, אבל לא משהו משמעותי) ובחר בבת זוג בגיל בתו הגדולה, בת זוג חכמה ומקסימה שיודעת בדיוק מה היא בשבילו ומה היא יכולה להיות אם יוותר על פנטזית "משבר גיל העמידה" שלו. עם זאת אנדרו המרוכז בעצמו ובפנטזיות שלו את עצמו, כל כך שקוע באשלית התרבות ואהבת האוכל והמעמד שכל צרימה בנוף מערערת אותו, כמו למשל העובדה שבת זוגתו הצעירה, היפה, המוצלחת והמוכשרת קיבלה מחזור והכתימה את הסדינים. הכתם יוצר שבר בזוגיות וריחוק פוגע. בחיי, לא ברור איך אני אמורה לחבב את האיש הזה ולמה אני קוראת עליו. כנראה כי הכתיבה היא מעולה ואני רוצה לדעת מה יקרה כשיפשיטו את הפרופסור מחלומותיו הגשמיים. הקידום באוניברסיטה שנלקח באופן פוגעני ומשפיל, אהבת האוכל והמזון שמגיעה לידי גרוטסקה נוסח סרטו של גרינאווי (הטבח, הגנב אשתו והמאהב) בסעודה המגיעה עם מנת שלו מבושל יושב על קן עשוי פירה מטוגן ובתוכו ביצי שלו או נתח הבשר היוקרתי שהזמין ומאיים על שפיותו במקרר הריק. חזיונות של מצוקה סביב בתו הצעירה, סביב הריונות של אשתו לשעבר או איומים פנטסטים וממשים על איבר המין הזכרי והזכרות שלו למעשה מעמתים את אנדרו עם תת המודע המודחק של מצפונו הנעלם.

לא רק אנדרו מעומת עם תת המודע שלו. בחוויה שלי גם אני כקוראת מעומתת תוך כדי קריאה על המוטיבציה שלי להמשיך ולקרוא את סיפורו של אנדרו: האם הקריאה היא סוג של נקמה? האם המעקב אחר ההדרדרות של הפרופסור הוא חוויה מציצנית פוגענית עבור הקורא? לפעמים חשתי שהקריאה "התלכלכה" סביב תימות אלו ושפטתי את עצמי על הקריאה. האם הקוראים מרגישים את הצורך ללוות את אנדרו במירוק חטאיו עד ל"חזרתו בתשובה" ביום הדין?

משל לחווית המציצנות של הקורא מתבטא בתאור סצנה פורנוגרפית שאנדרו צופה בה בשלב הפחות יציב שלו, סצנה המתוארת פעמיים, ביתר פירוט ומתארת אונס קבוצתי של נערה שיכורה בקולג'. גם אנדרו הצופה מתרעם סביב הסרט ומכיר שמדובר באונס, עם זאת צופה בדבר עד סופו. פעמיים. מבטו הביקורתי לכאורה אינו ביקרותי באמת כיוון שנמדר מביא אותו פעמיים לידי ההכרה שלנו, וגם אם באופן ביקורתי הרי שמציג בפנינו את הדבר וקיומו בצורה פורנוגרפית. הווה אומר עצם התאור המפורט באופן המתואר הופך את אנדרו ואת הקוראים לשותפים וצורכי החוויה. כך גם בקריאה של הספר המסע המירוקים המפרך של אנדרו אנחנו צופים מתוך אותה חוויה פורנוגרפית החושקת ב"עונשים" ובהדרדרות של הגיבור מתוך עמדה מוסרית לכאורה צודקת יותר.

במובן זה, איני אוהבת את הספר. איני אוהבת את המיקום שבו מצאתי את עצמי וגם אם הרעיון היה להציב אותי שם והפעולה שפעל מוכיחה את יעילותו וכוחו של הספר, איני בטוחה שזו חווית הקריאה שאבקש עבור עצמי.

בנוסף, קשה לי מאוד התאור הפורנוגרפי של האונס והשימוש בו.

עם זאת, לא לשווא זכה נמדר בפרס ספיר ולא בדקתי את נימוקי השופטים. הכתיבה שלו מעמיקה, מדויקת ואנחנו לומדים להכיר את הגיבור, לומדים אף לחוש חמלה כלפיו וכלפי התהליך שהוא עובר. הספר מציג את אשליית הגבריות והמאבק לשמרה. הוא מתאר את העולם האקדמי על הפוליטיקה שבו. הוא מפגיש אותנו עם הזרות של יהודי בעולם של גויים ונוגע קלות בלבד בקו התפר שבין יהודי אמריקאי לישראלים. הוא מתאר בצורה מדהימה את השפעתו של אנדרו על הסובבים אותו ואת מערכות היחסים שלו עם הנשים והגברים בחייו ואף מרחיב קצת יותר על בתו הבכורה והתהליך שהיא עוברת איתו. בעיקר הוא מפשיט את כל הטוב החיצוני בתהליך כואב ולא פשוט ומחזיר את הגיבור, ויחד איתו אותנו הקוראים, לאמת הבסיסית של הצורך האנושי בקשר ואהבה ששום דבר מכל מאוויו החומריים והתרבותיים של הגיבור לא יכסו עליו.

הבית אשר נחרב מתאר חורבן בית המקדש בחזיונות אלימים וגרפיים אבל גם את הבית שאנדרו החריב במו ידיו ושאלה האם קיים תיקון לאחר החורבן.

אשמח לשמוע מקוראים אחרים של הספר הנ"ל מה הם חשבו.