הבית בים התכלת
הוספת ביקורת
ביקורות
חיכיתי בקוצר רוח שהספר "הבית בים התכלת" יגיע לספריה האזורית שלי.
הסקירות עליו בקבוצה ממש סיקרנו אותי, ועשו לי חשק לקרוא אותו. כשלבסוף הגיע לספריה ולקחתי בהשאלה, התרגשתי שסוף סוף אזכה גם אני. זה אגב גם מסוג הספרים שהכריכה שלהם לגמרי עושה לי את זה (ויש כריכות שלחלוטין לא עושות לי את זה...).
אבל האמת שלא הכי עפתי (שלא לומר אפילו טיפה התאכזבתי).
אני לא יודעת אם זה בגלל שהסקירות רק עושות לי יותר ציפייה, ואז זה מאכזב, או שגם בלי הסקירות לא הייתי עפה על זה. כי יש מקרים שאני כן עפה על הספר אחרי קריאת סקירות (היוש דרקונים בשמי סיאטל, מדברת עליכם).
הספר עוסק בליינוס בייקר - עובד סוציאלי במשרד לטיפול בנוער מאגי - וכדברי התקציר:
"מוטלת עליו משימה מסקרנת ומסווגת ביותר. עליו לנסוע לבית היתומים באי מרסיאס, שבו מתגוררים שישה ילדים מסוכנים: גמדה, פיה, וַוייוֶורן, גוש ירוק רטוב ולא מזוהה, ילד-כלב ובן השטן. ליינוס נאלץ לכבוש את פחדיו ולקבוע אם הילדים עלולים להביא את קץ הימים או לא".
נשמע מסקרן מאוד. ובאמת שסוקרנתי. אבל משהו בקצב של העלילה היה מבחינתי איטי מדי.
יש בזה משהו מתוק. רגוע. יש מיש שדווקא יראו בכך יתרון. לי אישית זה קצת היה משעמם מדי, הרגיש לי חסר קצב והיו רגעים שהכרחתי את עצמי להמשיך לקרוא. גם מבחינת הגדרת הסוגה הספרותית כ"פנטזיה", הרגשתי שהמימדים הקסומים שבסיפור לא מאוד מורגשים ומשמעותיים במהלך העלילה.
הספר עוסק בנושאים שדווקא ממש קרובים ללבי.
תפיסות לגבי שילוב והכלה של ילדים שונים - במקרה הזה נוער מאגי, תפיסות וגישות חינוכיות, לצד תפיסות ילדות. נושאים שמרתקים אותי ביום יום, ושאני גם עוסקת בהם. אולי דווקא בשל כך, האופנים שבהם הנושאים האלו טופלו בספר היו בעיניי מאוד רדודים יחסית לפונטנציאל. הרגשתי שאני קוראת לאורך הספר אוסף קלישאות מתוקות, ותו לא. וזה היה לי חסר. הרגשתי שהעניינים דיי פוספסו, ושהיה אפשר לטפל בנושאים האלו עם יותר עומק ורוחב מחשבה. (אבל מציינת שאני עוסקת בנושאים האלו, ואולי למי שלא, זה ייראה פחות קלישאתי מניפסטי).
הדמות הראשית של העובד הסוציאלי מעוצבת כאנטי-גיבור. הדמות מתגלה לאט-לאט, ומתעגלת לה ככל שמתקדמת העלילה. יש משהו מסקרן בגילוי הדמות באופן איטי שכזה, אבל כאמור, מבחינתי הקצב הרגיש איטי מדי. במסגרת תפקידיו באי המבודד, על ליינוס לשלוח דוחות שבועיים למשרד לטיפול בנוער מאגי. האגרות מתובלות בהומור עדין, וגורמות שעשוע בקריאה.
ועוד לסיום: קצת התבאסתי מהאופן הקר שבו עוצבו העובדים הסוציאלים ומחלקת המשרד לטיפול בנוער מאגי. אני חושבת שייצוגים כאלו של עובדי מדינה ורווחה רחוקים מהמציאות ועושים נזק חברתי. מדובר באנשים שעוסקים בעבודת קודש, ורובם המוחלט מצליחים לתפקד עם לב פועם ורגיש לדמעת העשוקים, למרות התפקידים השוחקים והלא מתגמלים. כך בארץ. ורוצה להאמין שגם במדינות אחרות.
נושאים: שילוב והכלה, תפיסות חינוכיות, זוגיות להט"בית.
טריגרים: לא חושבת שנתקלתי בטריגרים כלשהם שיש לציין. תיאורים עדינים למיטב זכרוני.
באתר "עברית" הספר מוגדר כבר לנוער צעיר, וגם לנוער בוגר.
ספר מעולה שיגרום לכם להרגיש ממש טוב אחרי הקריאה.
ליינוס הוא עובד סוציאלי שנשלח למשימה, לבדוק מה קורה באיזה בית יתומים לנוער מאגי שנמצא מבודד מכל דבר אחר, והמטרה שלו היא לדווח בחזרה למשרד איך ההתנהלות בבית היתומים.
כמובן שבית היתומים מסתיר סודות, ותצטרכו לגלות אותם ביחד עם ליינוס...
יש בספר משחק מאוד ברור בין החיים האפרוריים של העובד הסוציאלי, לעומת החיים באי. באי יש ילדים, והרפתקאות, וכל יום נראה שונה מהקודם (כן, אפילו כשהם בשיעור חשבון). אני חושבת שכולנו מחפשים את המקום ששובר שגרה מהיום-יום, ואולי חלקנו מוצאים את זה בספרים או בכנסים. והיופי, הוא שגם כשליינוס על האי, הוא בעבודה. אני חושבת שאפשר ללמוד מזה שאנחנו יכולים למצוא את האי שלנו, ולמצוא דרך לעבוד בתחום שלא ירגיש לנו אפרורי מידי.
הדמויות של הילדים היו בנויות נהדר, וממש מרגיש כאילו אתה קורא אותם מעיניים של עובד סוציאלי. זה שונה מעיניים של מורה או הורה, ואני חושבת שהסופר עשה עבודה נהדרת בהיבט הזה.
ארתור, מנהל בית היתומים, הוא תעלומה. האם הוא מטיב עם הילדים, או שמא פוגע בהם?
יש משהו מרפא בספר הזה שקשה להסביר. אסיים כמו שהתחלתי: אי אפשר שלא להרגיש טוב במהלך הקריאה, וכשחושבים עליו אחרי.
הבית בים התכלת/ טי-ג'י קלון
ליינוס בייקר, עובד סוציאלי בודד ושקוף העובד במשרד לטיפול בנוער מאגי בעיר אפרורית וגשומה, נוטה לשכוח מטריות כל הזמן ונאלץ לאכול אוכל ארנבות (חסה) בגלל צמיג שומן מיותר. איך הבן שלי אמר כשהתחיל לקרוא את הספר אחרי ובהמלצתי? יש לו חיים עצובים מאוד.
הדבר משתנה כשאשר הוא נשלח למשימת ביקורת וחקירה בבית יתומים הנמצא על אי שטוף שמש שבו גם יער שווה (בכל זאת, פיות) וגינות מגוננות להפליא (כי יש גם גמדה) על מנת לבחון את ששת הילדים/נערים המיוחדים במקום וגם את ארתור פרנסוס המנהל שיש הילה של מיסתורין סביבו. ליינוס בייקר מגיע למקום נחרד ונבהל אך מתאהב באנשים ומוצא לו שם בית. רק שהוא צריך לחזור ולדווח ולהחליט על עתידו, כמו גם עתידם.
הילדים עצמם יצירי דמיון מעולים שכל אחד מהם מקבל במה יפה פחות או יותר: טליה הגמדה המזוקנת (קריצה לגברת המזוקנת מThe Greatest Showman) שמגננת במרץ וחושקת בדשן אנושי לגינה ואם אפשר אז בדמות העובד הסוציאלי וחבריו הנורמלים, תיאודור שהוא ווייוורן (יצור מיתולוגי דמוי דרקון) צעיר ונדיר – יצור קטנטן עם כנפים ארוכות לגילו, מסורבל וצייצני בעל לשון נחשית וחיבה לכפתורים, פי שהיא פייה צעירה וג'ינג'ית הממלאת את תפקיד המתבגרת העצבנית, סאל – ילד כלב פגוע, שקט ורגיש שכותב שירה מהממת והקשר שנוצר בינו לבין ליינוס הוא בעיני המשמעותי ביותר, גם אם האיטי ביותר, צ'ונסי – יצור ירוק דמוי ג'לי שובה לב שחולם להיות נער מעליות ומשרת את כולם באדיבות ובהתלהבות רבה ואחרון חביב: לוסי, קיצור ללוציפר, בנו של השטן שאוהב להפחיד ולתאר בפירוט דרכי מוות ואופל אבל מת על מוסיקה של שנות החמישים, עם דגש על זמרי הרוקנ'רול הפופולריים באדי הולי, ריצ'י ואלנס וג. פ. "ביג בופר" ריצ'רדסון, שמתו בתאונת מטוס ב1959.
הדבר הראשון והחשוב ביותר בעיני בספר הזה הוא שהוא מצחיק. לא ציפיתי לזה. המצב רוח שלי מחורבן ממילא כבר שנה שלמה (עם הפוגות) והכניסה לראש השנה עם הקושי הרגשי מול החג בתקופה זו רק החמיר את המצב. איך שפתחתי את הספר והתחלתי לקרוא את ליינוס והצורה שבה הוא רואה את העולם כמו גם את ההומור השחור והאלים של היתומים, צחקתי בקול, הקראתי לילדים חלקים והתענגתי על כל רגע. לא כל הספר מצחיק באותה רמה ובמקום בו הסופר מנסה לחנך אותנו קצת יותר מדי, והדבר מתבטא דרך דמותו של ארתור, ההומור דועך, אבל מגיח מדי פעם כמו קרן שמש נפלאה.
הדבר השני החשוב, שככל הנראה הוא הראשון החשוב לסופר, זה המסר של קבלת האחר והשונה. לינוס מייצג את המבט של האדם "הרגיל" על השונה, תגובות החשש, הפחד והסקרנות כמו גם פתיחות ולב רחב שיכול לקבל. אנשי הכפר החשדנים, מיוצגים בדומה לאנשי הכפר באגדה "היפה והחיה" כבעלי דעות קדומות וחשוכות שיש להילחם בהם, עם קרן אור משמעותית שהיא ראשת הכפר שמוכנה לעשות שינוי. המסר הוא ברור ונהיר ולא לשווא הוא גם מייצג סיפור אהבה קווירי (וקצת) ולמעשה מהווה משל יפה על החברה שלנו ועל המאבק של הקהילה הלהטב"ק בעולם בפרט ושל כל קהילה מיעוטית ושונה בכלל. מבחינה זו הצליח קלון להפוך את הספר להיות יותר מסך חלקיו ולהכנס לרשימת הספרים החשובים ומומלצים לקריאה.
עם אהבתי ותמיכתי בכל מה ששונה ובקולות ספרותיים המייצגים זאת, הספר אינו חף מביקורת בנושא. הביקורת הראשונה היא תחושת ההטפה בחלק מהסיפור, למקרה שלא הצלחנו להבין בין השורות, אנחנו זוכים גם לנאומים כאלה ואחרים (לא הרבה). ביקורת אחרת שיותר קרובה לליבי היא ייצוגם של העובדים הסוציאלים בספר. דווקא בספר המדבר על קבלת האחר (והשונה) יש לנו ייצוג מיושן ובעל דעות קדומות איומות על עובדים סוציאלים ועל המשרדים הממשלתיים בהם הם עובדים. ליינוס הוא יוצא הדופן. כתיבה קומית מבוססת בין היתר על קיצוניות ושוני בין שתי קצוות ובכך אפשר להבין את הבחירה הספרותית לייצג את עבודת העו"ס כמרובעת, אפרורית, נשלטת על ידי דירוג מנהלי נוקשה, חסרת צבע, חופש ומעוף. הדיכאון והדיכוי הללו בולטים ומבליטים את האור והצבעוניות על האי. עם זאת, בעיני, עובדת סוציאלית ב100 אחוז משרה במחלקה לשרותים חברתים בפרדס חנה כרכור וגאה בכך, ייצוג זה המחזק את הדעות הקדומות לגבי תפקיד העו"ס ויכול רק לפגוע באנשים שיכולים לבוא ולבקש עזרה ולמצות זכויותיהם. אין ספק שהעבודה במשרדים ממשלתיים יכולה להיות מוגבלת מבחינה תקציבית ובירוקרטית, אבל הדימוי המיוצג כמו גם "הסכנה" לבית היתומים או גורל הילדים מוטעה וחובר לסטגימה הידועה של עובדים סוציאלים כחוטפי ילדים. משמע, הספר מוכן לקבל את כל השונה אבל לא בהכרח את האחר או כל אחד. הוא מאדיר את חשיבותו של השונה ובכך הופך אותו ל"פרא האציל" ל"יופי המיוחד" או כל דבר שתרצו לקרוא לו ואמנם יכול לתמוך מאוד בכל מי שרואה עצמו או שהחברה רואה אותו כשונה, אבל באותה נשימה מעמיד מעין רעיון שאם אינך שונה ומיוחד אינך שייך לחלק המואר או היפה שבעולם. אחד הדברים האהובים עלי בסדרת המדע הבדיוני/פנטזיה "דוקטור הו" (כן, אני הוביאנית אדוקה) הוא אהבתו של הדוקטור לכל מה שרגיל ופשוט. בני אדם רגילים בכל הצבעים ומגדרים, בלי יותר או פחות. גם אלו המשעממים שעובדים במשרד מרובע וחסר חלונות. גם הם חשובים. גם הם הכרחיים בעולם.
עכשיו, לאחר שגם אני סיימתי להטיף פה, אני רוצה לחזור ולומר שאהבתי את הספר ויותר מכך, נהניתי ממנו מאוד. הוא לא מושלם אבל הוא מעולה וחשוב ויכול להסית קצת את המשקל החברתי לטובת השונה, גם אם בצורה של אפליה מתקנת ולא ייצוג מדויק. והוא מיחידי הסגולה שילדי האמריקאים למשעי (המתנגדים לרוב לקריאה בעברית) החליטו שהם מוכרחים לקרוא ויש כבר סדר של מי אחרי מי.
טריגרים: דיבורים על מוות, רמיזות מיניות של ילדים בני שש, רמיזות על סמים שנקטע באיבם.
הספר היה אמור לצאת בנובמבר אבל בסופו של דבר התזמון האומלל שלו היה לצאת מוקדם מהרגיל – ויצא באייקון. אלא שאז ב7 באוקטובר קרה מה שקרה והמלחמה החלה לה.
דבר ראשון שיש לי להגיד על הספר הזה הוא שהוא ספר שיש בו דיבורים על המוות, אבל זה לא הנושא העיקרי בו ומצאתי אותו מאוד מנחם. הוא מתוק מאוד. הוא כל מה שהייתי צריך כנחמה והוא היה בדיוק מה שהוציא אותי ממחסום הקריאה בעקבות המלחמה.
אז על מה הספר? בגדול, ספר נוער שהוא גם פנטזיה על עובד סוציאלי שמטפל בנוער מאגי (כל מה שקשור לעל טבעי - כוחות כמו אלה של המארוול שאתם מכירים מהסרטים) שמקבל הוראה לבדוק בית יתומים ליד הים ומגלה שם שישה ילדים שהעולם דחה אותם מכל מיני סיבות וכאן העובד הסוציאלי נאלץ להבין שהדעות הקדומות של העולם (וגם שלו) משפיעים על החיים של הילדים האלה.
זה בפסקה אחת מסכם את הספר הזה. יורשה לי לציין שאני מכיר את הסופר הזה כי קראתי ספר אחר שלו – wolfsong שכתוב בסגנון אחר לגמרי. 'הבית' כתוב בצורה אחרת והרבה יותר מתוקה ויותר חכמה. יש פה המון דיאלוגים מאוד מצחיקים שמעמתים את הדמות הראשית עם הסביבה הלא מוכרת. ויותר מזה, דמותו של לוסי (לוציפר) הוא דמות עגולה שגונבת לגמרי את ההצגה מליינוס אבל גם יתר הילדים כתובים נהדר. ליינוס עצמו הוא גבר בן ארבעים ומשהו, עם כרס לא משהו, שיער מדלדל, וחתולה מעצבנת בשם קליופה. אה, והוא גם הומו. והפרט הזה די מובהר כבר מהשיחה הראשונה שלו עם השכנה.
'הבית' מראה לנו מה זה להיות החריג בחברה, מה זה כשהדעות הקדומות גורמות לנו להיות במסגרת כל כך סגורה וכמה נפלא כשאדם זר מגיע למקום חדש – ומשנה את הסביבה ותוך כדי הוא משתנה בעצמו. לוסי משנה אותו והוא תוך כדי התהליך – משיל מעליו את המשקל של העובד הסוציאלי הרציני והופך להיות ליינוס בייקר האמיתי. וזה הכתיבה הנפלאה של טי ג'יי קלון הנהדר.
אני רוצה להקדיש שורה להגיד להוצאת אופוס תודה על הספר הזה. הוא מנחם, הוא אולי יצא בתזמון קצת אומלל, אבל הוא הצליח לעשות את מה ששיחות עם חברים בווצאפ לא הצליחו לעשות. אז במובן הזה, לספרים יש כוח.