החלום האחרון
הוספת ביקורת
ביקורות
החלום האחרון/ פדרו אלמודובר (קביירו)
אלמודובר הוא אחד הבמאים האהובים עלי. מעטים הבמאים שכמו סופרים אהובים, צפיתי כמעט בכל סרטיו, טובים יותר או פחות. הסרטים שלו ססגוניים, שוברי גבולות ומלודרמטיים, הם אנושים בהגזמה, בדיוק כמונו. הכרתי את סרטיו לפני שנים רבות, בזמן לימודי הקולנוע באוניברסיטה, העבודה בקולנוע לב והחברות שלי עם ליונל שאוהב אותו ככל הנראה אפילו יותר ממני. תקופת החיים כסטודנטית לקולנוע בתל אביב (היציאה מהמושבה פרדס חנה אל העיר הגדולה והרחבת הדעת המטורפת של הלימודים באקדמיה באותן שנים) הייתה אחת התקופות היפות והסוערות בחיי. הייתי מאושרת ואומללה, מוקפת חברים שהיו לי משפחה ובודדה עד עמקי נשמתי, מלאת השראה שכתבה בחדר המחשבים של המעונות ולא ידעה מה זה word עד שחברה הסבירה לי שיש כפתורים מסויימים ולא צריך ללחוץ על רווח בלבד... הייתי מאוהבת בעולם ובאישתו, הייתי מוכנה לטרוף את שניהם. הרבה מהסרטים של אלמודובר דיברו אלי בדיוק בגלל זה. הם היו יפים כל כך, המיזאנדסצנה, הצבעים, המוסיקה! והרגש... כמה רגש... כמוני, כמוהו, הרגש נשפך שם מכל החורים.
המשכתי לצפות בו גם כשהתבגרתי וגם הוא התבגר ולא תמיד התאהבתי מיד ובאלו שאהבתי אז לא התחברתי שוב ויש כאלה שאני אוהבת עד היום ולצפות בהם זה כמו לפגוש חבר ותיק.
לכן, אם סבלתם את הליהוג הנוסטלגי שלי עד כה, כשראיתי ש"החלום האחרון" של הבמאי האהוב עלי יצא לאור בישראל, שברתי את הבטחתי להפסיק לקנות ספרים ומיד (רכשתי עשרות בחודש הספר האחרון, ובואו, אני חיה על משכורת של עובדת סוציאלית) והזמנתי אותו (ומן הסתם עוד 3 ספרים אחרים) מהמרשתת.
במהלך הקריאה חיפשתי את האיש הזה עם המוח המופרע, היצירתי והסקסי שאני כל כך אוהבת ואני חייבת לומר שהתקשתי למצוא אותו. לפחות בהתחלה. בהקדמה לספר כותב אלמודובר: "הרעיון של ספר שכולו עוסק בי כאדם עדיין מעורר בי מעין אלרגיה...הספר הזה...דומה יותר מכול לאוטוביוגרפיה מקוטעת, חלקית וחידתית מעט." בהקדמה הוא עורך הקשרים בין חלק מהסיפורים הקצרים לסרטיו ואני חושבת שההקדמה הזאת חשובה מאוד. בעיקר למעריציו, אז לא לדלג! בחלק מהקריאה אפילו חזרתי להקדמה כמעין מראה מקום כדי לוודא למה התכוון.
אומר לגבי הספר, שהציפיה שלי לאסופת סיפורים קצרים שיזכירו את התסריטים שלו הובילה לאכזבה. אלו לא היו מיני תסריטי אלמודובר כפי שהייתי רוצה. הספר עצמו מורכב מ7 סיפורים קצרים שכתב אלמודובר במהלך חייו ו5 קטעים אוטוביוגרפים, חלקם הגיגי מחשבה. יתכן ועלי לקרוא שנית ולקחת הפסקות ארוכות בין סיפור קצר אחד למשנהו אך כשסיפור עובד הוא עובד.
הסיפור הראשון: "חייו ומותו של מיגל" – סיפור שמתחיל מהמוות ומסתיים בלידה, נכתב לפני הסיפור המופלא של בנג'מין באטן והוא הרבה יותר פילוסופי ממרגש. החוויה ההפוכה של החיים גורמת לקורא יחד הגיבור לחוש את הבלבול ולזרום איתו אל ההתחלה. אהבתי מאוד את החלק בו הוא מתמעט ונעשה פעוט ומתאר את חייו וחושיו אז – והסיום הנפלא מזכיר את הסצנה מ"דבר אליה" והמבין יבין.
הסיפור הקצר "גאולה" – סיפור נפלא ומקסים שבו אלמודובר סוגר חשבון הן עם אנשי דת והן עם העם הנוהה אחריהם ומתאר את הקשר בין בנו של אלוהים לבין פושע המורשע כששניהם כלואים יחד.
"הביקור" – הוא סיפור קצר שהיה הבסיס לסרט "חינוך רע" והוא עומד בפני עצמו כסיפור יפה המתואר היטב, ביקורתי כלפי אנשי הכמורה הסלזיאנים אצלם חונך אלמודובר. אהבתי את הסיפור ואיני יודעת כמה נקייה הייתי בקריאה בעודי מדמיינת בעיני רוחי את הדמויות בסרט. אבל זה בדיוק אלמודובר לערבב את הכול.
"חואנה, המשוגעת היפה" – אני תמיד בעד להעביר ביקורת על איזבלה ופרננדו מלכי ספרד שהיו אחראים לגירוש היהודים ועוולות נוספות, אבל מבחינת רגש הוא פחות הפעיל אותי. אלמודובר משתמש בסיפור "היפייפיה הנרדמת" ואף מתייחס אליו בסיפור עצמו באמצעות להקת שחקנים המופיעה מול המלכה האדוקה כשבתה חואנה נופלת לתרדמה. סיפור אהבתה של חואנה לפיליפ מקצין עם מותו של פיליפ ונותן קצת טעם של אלמודובר הותיק בטירוף. אני רוצה לומר שאהבתי מאוד את הסוף של הסיפור והמסר שאיתו. אבל למען מניעת קלקלנים אזמין את מי שקורא לדון איתי בתגובות.
"טקס המראה" – על כמרים וערפדים – מה עוד אפשר לומר? כאן לפחות הייתה תחושה סקסית של מסתורין.
"וידוייה של סמל סקס" – מסופר מפיה של שחקנית פורנו ידועה, מכורה לסמים ועייפה שכמו דמויות אחרות של אלמודובר מתה על תכשיטים מפלסטיק. הכתיבה אמינה אך יומנאית וללא הרבה רגש, בעיקר מבט אירוני.
"החלום האחרון" – הסיפור החשוב ביותר באסופה, האוטוביוגרפי שבו אלמודובר מתעד את יום מותה של אימו. כאן סוף סוף מרגישים אהבה ולומדים שיעור חשוב בבדיון ובמציאות – הוא מספר על אימו שהקימה עסק לקריאה וכתיבה של מכתבים וכיצד כשהקריאה לאחרים מכתבים הוסיפה או שינתה מהכתוב למורת רוחו של בנה. הוא כותב שם: "האלתורים האלה היו שיעור חשוב עבורי. הם המחישו את ההבדל בין בדיון למציאות ואת הצורך של המציאות בבדיון כדי להיות שלמה יותר, נעימה יותר, נסבלת יותר." מילים אלו היוו עבורי באופן אישי השראה וחיזוק להמשך כתיבה גם בזמן המלחמה הארוכה והבלתי נסבלת בה אנחנו נמצאים.
"חג מולד מר" – בחיי שלא הבנתי את הסיפור הזה. הוא היה ארוך והפואנטה שלו לקראת הסוף לא הייתה קשורה לכל ההתחלה. למרות שבמחשבה שניה אולי היה כאן לקח. המקום היחיד שבו לא סבלה הגיבורה מכאבי ראש נוראים היה דווקא המקום אותו עודדה לפרק. מה שכן מדברים בסיפור זה על הזמרת צ'אבלה ורגס מה שמחבר היטב לסיפור הבא:
"שלום, הר געש" – אינו סיפור של ממש אלא מכתב פרידה מהזמרת המדהימה צ'אבלה ורגס שהרבה משיריה העשירו את סרטיו של אלמודובר ובעצם מספקים למציצינים כמוני נקודת מבט על היחסים בין השניים ועל הערצה והקשר שלהם. הקטע הזה הדגיש לי עד כמה הספר הזה למעשה מיועד יותר למערציו של אלמודובר, אלו שכבר ראו את רוב סרטיו, מכירים אותו. אני תוהה לעצמי כיצד קורא שאינו יודע את הבמאי היה יכול ליהנות באותה מידה.
"יותר מדי שינויי סוגה" – מספר על יחסיו של הבמאי עם בן זוגו ליאון, שחקן שעורר בו השראה לכל מיני תפקידים והותיר אותי תוהה האם זה סיפור או באמת היה לו חבר שכזה ואלו זיכרונות. מה שכן הוא הראה את התהליך היצירתי של כתיבת ויצירת סרט, את הערבוביה בין תאטרון לקולנוע ואת ה"גניבה" המוצגת כהומאז, העיסוק בגניבה וזיוף מוכרים בסרטיו ולכן אולי הסיפור הזה היה מעניין, קצת פחות היה הקשר בין השניים, שגם הוא היה סוג של זיוף.
"זיכרון של יום ריק" – כשמו כן הוא, הגיגים של הכותב לאחר צפיה ביומנים של אנדי וורהול ובו הוא מכתב עם יוצרים ויוצרות שונים ורחובות ניו יורק ומדריד. "אני אוהב סופרים שכותבים על מעשה הכתיבה ומצטטים בעקביות משפטים של סופרים אחרים" כותב אלמודובר ומצטט מתוך כתביה של סלימאני. הרהורים על כתיבה של כותבים יכולים להיות מעניינים.
"רומן רע" – הסיפור האחרון שאינו סיפור אלא עוד הגיג מחשבתי של אלמודובר למעשה אומר כי תמיד חלם לכתוב רומן רע. הוא מדבר על ציפיות גבוהות וצורך בביקורת עצמית ועוד כל מיני מחשבות על כתיבה.
לסיכום, אני חושבת שהספר הזה מיועד לאוהבי אלמודובר וגם הם ככל הנראה היו יכולים לחיות בלעדיו. עבורי זה היה ניסיון למפגש עם חבר ותיק וחיפוש פירורי זיהוי וחיבה. מצאתי אותם בחלק מהסיפורים אבל לא התרגשתי עד דמעות או הצטמררתי בכל גופי או כל תגובה קיצונית אחרת שסרטיו עוררו בי. אני גם איני אותו אדם שהייתי אז, ובכל זאת, הלוואי והייתי מתרגשת יותר.
את תמונת הספר החלטתי לצלם על רקע הסרט האהוב עלי שלו: "הכול אודות אמא" ובתמונה הפוסטר של הסרט זוהר על מסך המחשב והספר קצת יותר באפלה. אולי לא במקרה. הסרטים שלו מאפילים על הספר. מעניין עם אותו הדבר גם עם ספריו הקודמים.