הכלוב של הדובים
יעל נמצאת במערכת נישואים אוהבת עם בעלה עמית. כשלזוג נולדת בת, טילי, כולם מתפעלים מעמית, שנכנס בטבעיות לתפקידו החדש כאבא, מכרכר סביב טילי, מפנק אותה, נושא אותה על כפיים, וגם יעל שמחה לגלות שבעלה הוא אבא מסור.
הילדה גדלה, ועמית וטילי מבלים ביחד כל הזמן, הוא מרעיף עליה אהבה והיא משיבה לו בהערצה. כשיעל עוברת תאונת דרכים ובעקבותיה שיקום ממושך, היא מתחילה להרגיש שהגבולות בבית מיטשטשים ומוצאת את עצמה מודרת ונדחקת הצידה. האם משום כך היא מתחילה לחשוב כי יש דבר מה לא בריא ביחסים שבין בעלה לבתה? האם בעלה הוא נרקיסיסט, מתעלל רגשית, אולי אפילו מתהלך בפאתי האזור המסוכן של גילוי עריות, או שהיא זו שפסיווית, חלשה, ובקצרה אם לא טובה דייה – שפשוט מקנאה?
על המחבר/ת
הכלוב של הדובים הוא ספרה השני של אורנה ורכובסקי, מחברת כל העומרים שהיו לה, שראה אור בהוצאת כנרת וזכה בפרס שר התרבות להוצאת ספר ביכורים. גם הפעם היא הוציאה תחת ידיה ספר כתוב להפליא, דק אבחנה והופך קרביים, אשר גורם לקורא לתהות ולחפש אחר האמת החמקמקה.
זהו רומן משפחתי ופסיכולוגי העוסק ביחסים בין בני זוג, הורים וילדים, ובשאלות של קרבה, גבולות, שליטה וספק בתוך הבית.
לצפיה בכל הקופונים וההטבות באתר
מחירים לספר דיגיטלי
מחירים לספר מודפס
הוספת ביקורת
ביקורות
התחלתי לקרוא את הספר בפינלנד אתמול בלילה וגנבתי הבוקר חצי שעה באחד המוזיאונים כדי לסיים אותו.
״הכלוב של הדובים״, הספר החדש של אורנה ורכובסקי, מספר את סיפורם של יעל, עמית וטילי והוא מספר חתיכת סיפור. כזה שלופת את הלב, מסובב אותו חזק, לוחץ וסוחט עד תום. קראתי אותו כמו ספר מתח.
זה סיפור על הורות, על אובססיה, על נרקיסיזם, על גזלייטינג, על תפיסת מציאות, על מחלה, על אשמה ועל בושה, אבל זה גם סיפור על החלמה ועל בחירה ואולי יותר מהכול, על גבורה.
הכתיבה הקולחת מציגה את המציאות מנקודת מבטה של יעל, ״יולה״ כמו שקורא לה עמית, החל מתאונת דרכים שעברה ודרך ההיסטוריה המשותפת של הקשר בינה לבין עמית.
הסיפור מתאר את הסיוט של כל הורה, הסיוט של כל אדם, התהיה מה נכון ומה מדומיין, מה מוגזם ומה סביר, מה פרשנות הגיונית ומהי פרספקטיבה מוטעית. כמה אמון אנחנו יכולים לתת בבחירה שלנו וכמה מותר לנו להתחרט. מה לעשות כשכל האורות האדומים מהבהבים בצומת? לחפש את המפסק שיכבה אותם ולהמשיך לצומת הבא או לרוץ כמו משוגע ולפעול, לבדוק מה מקולקל ולתקן כדי להחזיר שליטה על חיינו, בעודנו זוכרים שמחיר התיקון עולה ככל שהזמן עובר? התיקון שהוא עבור ילדינו, אבל גם עבור עצמנו.
״הייתי כמי הצפרדע בסיר,״ יעל אומרת (ואורנה כותבת), ״שלא מרגישה איך לאט לאט הטמפרטורה של המים עולה, עד שהיא מתבשלת ומתה.״
עם מי אפשר לתקף את המציאות? עם הקרובים לנו או עם הרחוקים? עם חברים או עם אנשי מקצוע? מי יודע להסביר איך פסיפס של פרטים יוצרים משמעות בתוך הקשר אם לא אנחנו? מתי אפשר לסמוך על האינסטינקט ומתי צריך הוכחות של ממש, אקדח מעשן?
והפרקטיקה, הו הפרקטיקה של החיים…
המתח נבנה לאורך הספר, התחושה היא שתייה של משקה מר, אך ממכר, שאי אפשר להפסיק ללגום. פחד משתק ממה שעלול להתגלות בסוף, פחד מ״הדברים האיומים ביותר, אלה שאי אפשר בכלל להגיד אותם במילים, אלה שקוראים עליהם רק בעיתונים.״
כמו שפעם אמרנו ״המחלה״ ולא העזנו לומר ״סרטן״, כך היום אנחנו לא מעיזים לומר בקול ״גילוי עריות״, ו״פדופיליה״ אלא נשארים ב״חוסר גבולות״ ומושגים דומים.
״איך מתוך האהבה הגדולה שהייתה לה - שנראתה תמיד כל כך יפה ונוצצת, צמח מין דבר כזה, עקום וחולה ומקולקל.״
איזה ספר! לרוץ ולקרוא ואז לרוץ יותר מהר ולחבק חזק את הילדים ואת בני הזוג.
לייק לביקורת
כולנו אוהבים לפרגן לעצמנו, אבל הפעם נשאיר את זה לאחרים (:
