המיועד
בשעה שפלישת בעלות הברית לאירופה צוברת תאוצה נוצרת בברוקלין, בהינף מחבט בייסבול, חברות בלתי צפויה בין שני נערים יהודים: ראובן מלטר, נער יהודי אורתודוקסי מודרני ודני סונדרס, בנו הגאון של מנהיג קנאי חסידי ומי שמיועד לתפוס את מקומו של אביו בהנהגת הקהילה. יחד צולחים השניים את משברי גיל ההתבגרות ומתמודדים עם שאלות של אמון ואמונה, אבדן ואהבה. כל זאת על רקע האירועים שטלטלו את יהודי ארצות הברית בשנות הארבעים של המאה הקודמת ' מלחמת העולם השנייה, גילויי ממדי שואת יהודי אירופה והמאבק להקמתה של מדינה בארץ ישראל.
המיועד מביא את סיפורם של שני נערים, של אבותיהם, של החברות שלהם ושל התקופה הסוערת שבה הם חיים. לכאורה זהו סיפור שמבקש לבדוק את גבולותיה של האמונה הדתית ' זו של הפתוחים לעולם ולהשכלה וזו של הקנאים לאמונתם, אך הוא ימצא דרך אל ליבו של כל מי שתוהה לגבי מידת השפעתן של המשפחה ושל המסורת על האופן שבו אנחנו מעצבים את חיינו.
על המחבר
חיים פוטוק (2002-1929) היה רב ואיש אקדמיה אמריקני. הוא חיבר רומנים, מחזות וסיפורים קצרים, אשר עסקו בעיקרם ביחסי הגומלין שבין היהדות הדתית והעולם החילוני ' מתח שהעסיק רבות את פוטוק בחייו שלו. ספרו המיועד יצא לאור לראשונה בנובמבר 1967, ובחמישים השנים שחלפו מאז תפס מקום מרכזי בסיפורת היהודית-אמריקנית של המאה העשרים, בין יצירותיהם של ברנרד מלמוד, סול בלו ופיליפ רות. הספר, שעובד גם לקולנוע, מובא כעת בתרגום חדש לקהל שגדל עליו ולקהל שעדיין לא זכה להכירו.
״המיועד הוא פנינה... הוא עוסק בנושאים עמוקים ואוניברסליים ויישאר על מדפי הספרים שלנו לאורך שנים, כדי שנשוב לקרוא בו פעם אחר פעם.״ וול סטריט ג׳ורנל
סיפור מרתק על חיפוש זהות, גבולות אמונה ועומק החברות האנושית בצל אירועים היסטוריים מכוננים.
לצפיה בכל הקופונים וההטבות באתר
מחירים לספר דיגיטלי
מחירים לספר מודפס
הוספת ביקורת
ביקורות
אי אז בתיכון המליץ לי חבר על ספריו של חיים פוטוק. בזמנו העדפתי ספרים יותר אסקפיסטיים, וההמלצה נזנחה. לפני כמה שנים יצא אחד מספריו של פוטוק - המיועד - בתרגום מחודש אצל תמיר//סנדיק וכשראיתי אותו, נזכרתי באותה המלצה ותיקה.
שורה תחתונה: חבל שלקח לי עשרים שנה להיענות להמלצה. ספר מעולה.
הספר פותח במשחק שמדבר פחות אל הקהל הישראלי: בייסבול. לאורך חמישים עמודים נעזר פוטוק במשחק על מנת להציג [פן אחד] של שני הגיבורים הראשיים: דני מהחצר החסידית, וראובן, נציג הדתיות המודרנית. הפתיחה מדגימה שני נושאים נוספים: את יכולתו של פוטוק לרתק (גם) קורא ישראלי למשחק שבבסיסו (חה חה) משעמם למדי, ואת התרבות החרדית והיהודית האמריקאית ערב מלחמת העולם השניה. תרבות שונה מאוד ודומה מעט לזו שהלכה והתפתחה מאוחר יותר בארץ.
ומעבר לרובד הסיפורי ולמעלליהם של שני הנערים שמתבגרים מול עיני הקורא, הגיבורות האמיתיות הן אותן תרבויות. זו החרדית, הרוצה להסגר, אבל יושבת בתוך [לא-]עמה, ונוטלת חלק בפן הארצי והמציאותי של המדינה, וזו המודרנית הנאחזת בתפר שבין האמונה לקידמה ובין הפטריוטיות האמריקאית לבין הציונות. שני הנערים ובחירותיהם מייצגים את הווקטורים ואת קווי התיחום של אותן תרבויות, כאשר שני האבות הדומיננטיים - והיחסים בין כל הארבעה -מספקים משקל נגד ואפשרויות נוספות לרבדי התרבות (ולעלילה).
נקודת הזמן ההיסטורית שנבחרה - מלחמת העולם השניה והקמת המדינה - מסייעת למתוח את זוויות המבט של הדמויות, ומחדדת את ההבדלים (וגם את הדמיון) שביניהן.
הזכרתי קודם את הספרות האסקפיסטית שהעדפתי, והיה משעשע למצוא אצל פוטוק מקבילות לספרות הפנטסיה. החצר החסידית שהזכרתי קודם מקבילה במידת מה לחצר אופל סגורה ומגובשת שבן האור יצליח לחצוב את דרכו לתוכה. בנוסף, פוטוק מעניק לדני את המקבילה היהודית-תורנית לכוח הקסם המולד של גיבור בעולם הפנטסיה: זיכרון חזותי ותפיסה לוגית מדהימה. ויש גם קרבות, שמקבילים לחלוטין לקרבות הכוח והקסם המקובלים, אבל שבהם שדה הקרב הוא חדר הלימוד והמערכה תוכרע בניתוח לוגי ובשכנוע סברתי. (מן הסתם יהיה יותר נכון לתפוס את ספרות הפנטסיה נגזרת אף הא מארכיטיפ כולל יותר שגם פוטוק השתמש בו.)
קראתי אותו לפני כמה שנים. חלק מהנקודות שבוחנות את החברה החרדית מתחדדות בימים אלה (שבין שבעה באוקטובר 23 לחוק גיוס בעייתי ב25) ביתר שאת.
ואם נחזור להתחלה: ספר נפלא, מלמד, רב־רבדים ומוצלח.
לייק לביקורת
כולנו אוהבים לפרגן לעצמנו, אבל הפעם נשאיר את זה לאחרים (: