הרצברג

הגאונות של "הרצברג" טמונה ביכולת של המחבר לגרום לנו לחוש אמפתיה כלפי דמות בלתי נסבלת בעליל, ולהוכיח דרך עשרות דוגמאות קטנטנות ומעוררות הזדהות שבכל אחד מאיתנו מסתתר הרצברג. האם זה אומר שגם אנחנו קצת-קצת-קצת בלתי נסבלים? כמובן! אבל אין לנו את הזמן לדון בזה כרגע, אז שנעבור לסקירה?

📖 במה עוסק הספר?

יוני הרצברג בן השלושים גר בגבעתיים עם בת הזוג שלו, נויה. הוא מנהל סושיאל עם חשבון בנק שמנמן שיכול להרשות לעצמו להתפטר מהעבודה ולקחת חופשה קצרה מהחיים עד שיתחיל לחפש את העבודה הבאה. הרי ברור שיקחו אותו ברגע. החופשה מתארכת כשבמהלכה פורצת מלחמת השבעה באוקטובר.

השכנים מתחילים להתפנות תחת האזעקות ואפילו בת הזוג עם פיג'מת המיניונים מגויסת למערכה בעוד הרצברג מוצא את עצמו לבד.

בשלב מסוים נמאס לו ממשחקי המחשב, מדיסני פלוס, מאפל, מנטפליקס, מלכתוב פוסטים שנונים על המצב ואפילו מגראס, אבל האם מיזנטרופ אמיתי מסוגל ברגע האמת להתגבר על עצמו ולעזור לסובבים אותו? התשובה היא כמובן "כן", אבל ה"איך" הוא מה שהופך את הספר למוצלח כל כך.

📖 מה חשבתי על הספר?

+ ספר שנון וכיפי לקריאה - אני ממליץ לכם לרשום תוך כדי קריאה ציטוטים ולהשתמש בהם בהמשך. אוסף השנינויות מעולה. כמו זה הסיכוי שהרצברג יעזור לשכן שצריך נהג מלווה זהה לזה ש"סינוואר יתגייר" או "אני מאוד עמוס בימים האלה. אני עובד על פודקסט."

+ הגיבור הלא מושלם - הרצברג הוא בלתי נסבל. הוא תמיד חושב על עצמו, הוא מתלונן על המקלחת ועל וולט כשאנשים מגויסים למלחמה וחלקם לא חוזרים. הוא אנוכי, אגוצנטרי, שחצן ויהיר ובכל זאת מעורר אמפתיה כשהוא בוכה על מוכר הפיצה שמת במלחמה (למרות שהוא אפילו לא ידע את שמו).

"בן אדם קל בזמנים קשים", כמו שהוא אומר.

כמובן שלאורך הספר אנו לומדים על עברו ומבינים טוב יותר למה הרצברג הפך למי שהוא היום.

+ כל אחד יכול להשתנות - אם אפילו הרצברג מסוגל להניח את הג'וינט, ולהיות נהג מלווה לשכן כדי להסיע חיילים, כנראה שכל אחד יכול להשתנות ולעולם עוד יש תקווה.

📖 לסיכום....

שנון, חד ומעניין. 290 עמודים שטסו ביומיים. כתיבה טובה, דמות מורכבת ועלילה שכולנו יכולים להזדהות איתה במדינה שנמצאת במלחמה רציפה כבר שנתיים. מומלץ בחום.

שאלתי את רם גלבוע האם הוא עובד על ספר חדש, ולדבריו "היופי בלכתוב הוא שאתה יכול פשוט לשבת ולחוות ולחשוב וכששואלים אותך "מה אתה עושה", לענות "עובד". אז במובן הזה, כן, אני עובד על ספר חדש."

על מה הספר?

יוני הרצברג, גבר תל-אביבי קלישאתי (שגר בגבעתיים) יושב על הספה שבוע אחרי השבעה באוקטובר. בת זוגו נויה במילואים, והוא יושב בבית, כותב ציוצים בטוויטר ומשחק בפיפ״א. כשהמלחמה פורצת, יוני תוהה מה לעשות ומחפש עיסוק משמעותי כדי להרשים את נויה (ואולי כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמו), ומשם מתגלגל למסע פיזי ואישי.

מה חשבתי - בקצרה:

דמותו של יוני הרצברג תשאר איתי לעוד הרבה זמן. ספר שנון ומצחיק, מרגש ועמוק, ספר מאוד ישראלי שקל להרגיש בו תחושת הזדהות. חווית הקריאה שלי הייתה (כמעט!) מושלמת. ממליץ.

מה חשבתי - בהרחבה:

- הספר הוא אחד הספרים המצחיקים שקראתי. פאנצ׳ים ומשחקי מילים בטיימינג הנכון. מצאתי את עצמי צוחק מול הספר. הציניות של יוני מורגשת בסיפור, ומוסיפה לדמותו.

- הדמות של יוני הרצברג כתובה מעולה. למרות שבתחילת הספר יוני מוצג כסנוב, אנוכי, מעצבן באופן כללי, ואדיש לזולתו, הסופר מתייחס אליו בחמלה ואהבה. גם הקוראים לומדים לאהוב אותו, ולהכיר אותו הרבה יותר לעומק. יוני הוא קלישאה של גבר אורבני תל-אביבי, והספר מלא ברפרנסים לטוויטר ולפלייסטיישן (ולמשחקי מחשב).

- למדתי הרבה מהספר, ולא מעט עמודים ממנו הולכים להסברים על נושאים מגוונים. פתאום שני עמודים על הכנת בירה, פתאום הסבר על עקרונות ג׳ודו. נהניתי לקרוא ולהשכיל. כמובן שזה נכתב בצורה מעניינת ורלוונטית לסיפור. ויש עוד דוגמאות רבות.

- התחברתי למסר (שאני לקחתי) מהספר, שמועבר בצורה מעולה עם הרבה חמלה לדמויות שבו ולקוראים שלו. במשפט - הכל לא בסדר, אבל יהיה בסדר, וזה בסדר שיהיה בסדר.

אכתוב למטה דבר אחד שפחות אהבתי בספר, ממליץ להימנע ממי שלא רוצה ספוילרים בכלל.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

לקראת סוף הספר, ממש ב30 עמודים האחרונים, יוני עובר אירוע מטלטל ולא צפוי. האירוע הזה פגע לי בחוויית הקריאה, בעיקר בגלל שהוא הרחיק אותי מיוני ומהיכולת להזדהות איתו. הקסם של הספר הוא בשיחות הקטנות שלו עם הדמויות האחרות, במחשבות שלו, ובזכרונות שלו אחורה. כשיוני חווה אירוע כל כך קיצוני, ועוד אחרי 240 (בערך) עמודים של חוויות פנימיות עמוקות בלי אירועים גרנדיוזים מסביבו, זה מגמד את מה שהיה קודם.