זוחל המבוך קארל

"זוחל המבוך קארל", מאת מארק דינימן שיצא בהוצאת מודן, הוא ספר שלא דומה לכלום. באמת. ניסיתי לחשוב למה אפשר להשוות אותו, ולא מצאתי. מצד אחד, הסיפור הכי חייזרי, מופרך ומטורלל שאפשר לדמיין, ומצד שני, במרכז כל הטירוף הזה עומד גיבור מאוד ריאליסטי, שקל באופן מפתיע להתחבר אליו. ובאוגוסט הזה, שבו מתחשק לי בעיקר לפתוח ספר ולהיעלם לתוך עולם שאין לו שום קשר לעולם שלנו, זו בחירה מצוינת.

קארל לא תכנן להפוך לגיבור. למעשה, כשהעולם כפי שאנחנו מכירים אותו נגמר, הוא בכלל רק יצא מהבית להחזיר את החתולה של האקסית שלו, הנסיכה דונאט, שקפצה החוצה מהחלון. ואז בדיוק קרס העולם, (תקראו ותבינו איך בדיוק) והוא מוצא את עצמו בתוך משחק הישרדות מטורף, אכזרי ומשעשע להפליא, שמתנהל לעיני קהל – ובו כדי להישאר בחיים צריך להרוג, לצבור נקודות, להבין את חוקי המשחק ובעיקר להשתדל לא למות.

וכל זה כשהוא בתחתונים.

אבל בתוך כל המפלצות, המבוכים, המשימות, הפרסים והחוקים ההזויים, קארל נשאר בן אדם. הוא מפחד, כועס, מתעצבן ומנסה להבין מה לעזאזל קורה סביבו, אבל הוא גם אכפתי, אינטליגנטי ומצחיק. והוא מצליח לשמור על כל אלה גם בסיטואציות שבהן כל אדם נורמלי היה רוצה להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת ממנה לעולם.

ויש את הנסיכה דונאט. אני מודה שבהתחלה הייתי בטוחה שהיא הולכת להיות חתולה פלצנית, מפונקת ואנוכית, כיאה לחתולה גזעית עם השם "הנסיכה דונאט". אבל ממש לא ציפיתי לגלות שככל שהסיפור מתקדם, החתולה הזאת מתגלה כיותר ויותר בסדר. היא חכמה, מפתיעה, ולגמרי שותפה למסע ולא מטען שקארל צריך לסחוב איתו.

אבל מבחינתי, הלב של "זוחל המבוך קארל" הוא סיפור על הישרדות ועל אנושיות במצבי קיצון. העולם סביב קארל הופך למקום אבסורדי, אכזרי וחסר היגיון, שבו בני אדם נאלצים להתמודד עם סיטואציות הזויות לחלוטין, ובתוך כל זה הוא צריך לא רק להישאר בחיים, אלא גם להחליט איזה בן אדם הוא רוצה להיות.

והספר מצחיק. בעיקר בגלל האבסורד המוחלט של הסיטואציות שקארל נקלע אליהן. מעבר למפלצות, לגועל ולסכנת המוות התמידית, קורים שם דברים שפשוט נוגדים את ההיגיון האנושי. והפער הזה, בין קארל שמנסה להגיב כאדם נורמלי לבין עולם שאין בו שום דבר נורמלי, מצחיק. לפעמים מאוד.

וזה מה שהפתיע אותי בספר. מתחת לכל הטירוף, ההומור, האלימות והרעיון המופרך לחלוטין, יש גיבור שלא מאבד את האנושיות שלו. קארל חושב, מאלתר, דואג לאחרים, כועס כשצריך וממשיך קדימה. ובמובן הזה, הספר הכי לא־מציאותי שקראתי לאחרונה הצליח לתת לי דווקא גיבור מאוד מציאותי.

"זוחל המבוך קארל" הוא הראשון בסדרה, וכשמתחילים לקרוא ומבינים כמה קומות יש במבוך הזה, ואז קולטים שבספר שלם כיסינו רק שתיים מהן, ברור שעוד דרך ארוכה – וכנראה מטורללת לחלוטין – מחכה לנו.

וכבר אמרתי שאין לי סבלנות לסדרות. אני רוצה את כל הספרים כאן ועכשיו, בלי לחכות שנה בין ספר לספר ובלי לנסות להיזכר מי עשה מה למי בכרך הקודם. אבל במקרה של קארל ודונאט, כנראה שלא תהיה לי ברירה.

אני מחכה לספר הבא. וזה, מבחינתי, אומר הרבה.

מומלץ לכל מי שאוהב עלילות משוגעות, מד"ב ואסקפיזם.

זה שהביקורת הזו נכתבת ב5 בבוקר אומר שני דברים -

זה הספר הכי מטורלל וכייפי בחצי השנה האחרונה באחריות.

אגב, זוכרים את השאלה שלי מלפני כמה ימים בנוגע לעניין הסדר? אז זה על הספר הזה.

וזה ספר שאני רוצה שתקראו. והוא לא מתאים לכולכם. מסיבות שיפורטו בהמשך. אבל בואו נתחיל בזה שאני אגע בשלושה נקודות.

נקודה ראשונה: זה ספר שכולו מכתב אהבה ענק למשחקי תפקידים, משחקי מחשב, משחקי MMORPG (משחקי תפקידים מרובי משתתפים. כמו מייפל סטורי למשל.) ומבוכים ודרקונים.

נקודה שנייה- זה ספר שאי אפשר להוריד מהיד. ואני לא אומר את זה על כל ספר. ואתם כבר אמורים לדעת את זה.

נקודה שלישית - אני הוספתי טריגר ייחודי בסוף. הוא הומוריסטי, אבל בכל זאת.

אתם איתי? יופי.

מה? חייזרים החליטו שכדור הארץ משעמם מדי אז הם חוטפים את כדור הארץ והופכים אותו למגרש השעשועים החולני שלהם. תחשבו משחקי הרעב. תחשבו הישרדות. תחשבו כל תכנית ריאליטי שקיימת. לא אלה עם אוכל. קארל סך הכול רצה להחזיר את החתולה שהוא שומר עליה שהייתה שייכת לאקסית שלה אבל אז נאלץ להידחף למציאות חדשה – בלי נעליים ומכנסיים. כן. פלוס חתולה שקוראים לה דונאט. שיותר מאוחר יתברר שהיא בכלל הנסיכה דונאט.

מה אני חשבתי:

סורי ברוטוס החמוד של המכשפה העצלנית. אתה יורד למקום שני. בקלות דונאט גונבת את ההצגה בתפקיד הראשי. והיא כל כך עושה את זה בחן. בנוסף, גם דמותו של קארל מתפתחת בהתאם להתקדמות בעלילה של הספר – ויש כל כך הרבה דברים טובים לומר לזכותו.

.... ודברים רעים לזכותו. כמו זה שהוא חמום מוח. כמו זה שהוא לא חושב עד הסוף. כמו זה שהוא פשוט פועל בלי לחשוב יותר מדי. כמו זה שיש לו מזל יותר משכל. אילולא דונאט, קרוב לוודאי לא היה לנו ספר.

וכמה שאני שמח שזו סדרה של שמונה ספרים לפחות. כן. שמונה ספרים. מה ששמעתם. וכן, אני הולך לקנות את כולם. כל עוד יהיה תרגום עברי לדבר המדהים הזה.

נוסף לקארל ודונאט יש מספיק דמויות משנה, והספר נותן גם סיפור צד חמוד בסוף הספר לדמות מאוד משנית. זה מעיד עד כמה היצירתיות של דינימן כל כך גדולה ומעניינת.

וברור לי שבספר הראשון רק הנחנו את היסודות למה שעוד יבוא ואני כבר נלהב למה שעוד יבוא. אגב, הספר לא מפסיק לזרוק ניים דרופינג על דברים שהגיקים ואוהבי הסרטים יזהו בעצמם- החל מסרטי אימה וכלה בסדרות טלוויזיה. כן, אפילו תכנית התעודה של דיסקברי, מכסחי המיתוסים, מצאה את עצמה בפנים.

לסיכום – ספר מופרע, מטורף מלא הומור עצמי ומודע לעצמו, ומלא הפתעות.

שתי נקודות שאתעכב עליהן ברשותכם- יש קטע בספרדית שהיה מן הראוי לתרגם אותו למען אלו שלא יודעים ספרדית. אולי זו שפה קלה להבנה, אבל דווקא כאן הייתי רוצה לראות כוכבית. מחמת הספוילרים לא אדבר עליו אבל זה קטע מאוד חשוב ומהותי שקשור להבנת עומק הרגש של הסצינה עצמה.

הנקודה השנייה היא שאמרתי שזה לא ספר לכולם. יש המון רמיזות מיניות והערות על איברים כאלה ואחרים. לפעמים קצת הרגשתי שלא בנוח עם הערות שהיה לי ברור שזה במבט של male gaze שלא בכוונה. האלימות כאן מאוד גרוטסקית ומפורטת. אז.....עם זה אנחנו נקפוץ לטריגרים.

טריגרים: אלימות גרפית, אלימות מילולית, רצח, מוות, קיא, רמזים מיניים, הערות על איברים כאלה ואחרים, והנה הטריגר ההומוריסטי: למי שממש חייב טריגר על AI אז הנה. יש טריגר AI כי יש לAI תפקיד חשוב מאוד בעלילה של הספר.

ונחתום במשפט אחד ויחיד –

לכל הרוחות, דונאט! עכשיו חמש עשרים וחמש בבוקר. מה עשית לי, מאט דינימן? איזה כישוף הטלת עליי?

על הספר

קארל בן ה-27 לא ציפה שעולמו יחרב עליו באישון ליל, פשוטו כמשמעו. אבל לפני שנקדים את המאוחר, כמה פרטים יבשים על מה שקרה לפני: הוא בדיוק גילה באינסטגרם שבת הזוג שלו בוגדת בו, החתולה המפונקת והמרגיזה בעלת השם הארוך מדי (אם כי הנסיכה דונאט בהחלט מספיק, תודה רבה) החליטה להתעלל בו ולצאת מהחלון להרפתקה לילית, ובאופן כללי המצב נראה קצת..עגום. קארל, שיורד להביא את החתולה, נחרד לגלות שבעודו בחוץ כמעט עירום, כל מבנה על כדור הארץ הושטח והכוכב הולאם על ידי חייזרים - שגם מעניקים אפשרות לשורדים להשתתף בשעשועון אכזרי בו הם יאלצו להילחם כדי להישאר בחיים. קארל ההמום בטוח שבכלל מדובר במתיחה אבל מהר מאוד הוא מבין שאכן, המשחק זו האפשרות הטובה ביותר. וכך, אנחנו עוקבים אחרי קארל והנסיכה דונאט בעודם מנווטים מבוך מפלצתי וביזארי, כשהיקום כולו צופה בהם.

מה חשבתי במהלך הקריאה

ובכן, אני חושב שהכי טוב יהיה להתחיל בלסכם שזוחל המבוך קארל הוא כנראה הספר הכי מטורלל שקראתי השנה. ובגדול זה די טוב, במיוחד כשמדובר במשהו שונה שלא רואים פה בדרך כלל (או בכלל) וכשהוא מציג את הקונספט שלו עם קצב מהיר למדי.

קודם כל מילה על הז'אנר - זוחל המבוך קארל מוגדר כמד"ב אבל גם ובעיקר כ-LitRPG. בעצם מעבר לעובדה שכל הסטאפ של הספר מבוסס על מדע בדיוני/פנטסטי, האלמנט המוביל שבו הוא שקארל ושאר הזוחלים במבוך מתנהגים כמו דמויות משחקי מחשב, או יותר נכון לומר כמו דמויות ממשחקי מבוכים ודרקונים. זאת אומרת שהקונספט הבסיסי הוא מערכת כוח שמתגמלת על התקדמות במשחק. אישית אני מכיר את הסגנון ממשחקי מחשב כמובן וגם מתכנים נוספים. אם תרצו דוגמאות שקצת מזכירות את הסגנון - רק מבחינת מערכת ההתקדמות, אני יכול לחשוב על סולו לבלינג (Solo leveling) או אומנות החרב אונליין (Sword art online), אמנם מדובר בז'אנרים שונים אבל גם שם תוכלו למצוא דמויות שמתפתחות/כבולות לאיזושהי מערכת דיגיטלית שמדמה מערכת כוח של D&D.

ואחרי ההקדמה הנחוצה, אני אספר שנהניתי ממש להיכנס לעולם שכולו מתמקד בלהעביר את החוויה של התפתחות דמות במשחק, גם אם אכזרי. ומצד שני אני תוהה מה תהיה החוויה של קוראים שלא מכירים את הקונספט שהרחבתי עליו בהקדמה, אני כן חושב שהוא יכול להתאים לכולם בצורה כזו או אחרת, אבל בעיקר סקרן לשמוע חוויות של היכרות עם מערכת כוח בסגנון הזה.

אחד הדברים הבולטים וגם הבועטים בספר זה ההומור, הוא ציני, יבש, אפילו קצת שחור. מה שדי נחוץ כי הספר כאמור לא מייפה את המציאות האכזרית שבה השחקנים נמצאים. אבל בכנות, אני אף פעם לא אגיד לא לקטעים שהצחיקו אותי או לפחות גרמו לי לגחך בקול. מצד שני, הוא גם גס עד מאוד, זה נכון באופן כללי לגבי הספר אבל גם בגזרת ההומור תמצאו לא מעט בדיחות מלוכלכות או סתם התייחסות קצת יותר גסה לסיטואציות.

העלילה לא מאוד מורכבת אבל מספקת מאוד, בהחלט יש אקספוזיציה משמעותית ועדיין הספר לא נופל למלכודת של להפוך למייגע כשמסבירים מה קורה ולמה. להיפך, יש עוד פרטים שאני ממש אשמח להרחבה עליהם ואני בטוח שיהיו בספרי ההמשך.

בגזרת הדמויות לא תמצאו עומק, בעיקר כי הספר כאמור מתמקד באקשן וקצב מהיר. אני לא בטוח האמת שיש בכלל מקום לעומק דמויות בספרים בז'אנר, אם כי אני אגיד בזהירות שאין לי מספיק ניסיון איתו, מעבר לתכנים דומים שיצא לי לצרוך בפורמטים אחרים, לא ממש קראתי ספרים בסגנון (האמת שבימים אלו אני מאזין לספר שדווקא כן בז'אנר והוא אף מוצלח למדי).

בגדול אפשר לחשוב על הספר כאפל וקשוח כי בכל זאת סוף העולם, רציחות וניסיון לשרוד - רק שהכל עטוף בצבעוניות מסנוורת והוא הופך למין "ממתק". אני סקרן לקרוא לאן הסדרה מתפתחת מהבחינה הזו אבל ההתרשמות שלי מהספר הנוכחי שהמצב הקיים לא יישאר כך, למרות שעל פניו הטון הקליל יישאר.

טריגרים ותכנים רגישים

מוות, רצח (גם של ילד בידי הורה), אלימות גרפית, בגידה, קללות ושפה גסה (המון).

מיניות - בעיקר בדיחות גסות אבל אזכורים ורמיזות פה ושם לקצת מעבר, אין סצנות מפורשות ממש.

לסיכום

אני לגמרי מבין מדוע ולמה הספר המדובר הפך לסנסציה, גם אני נשאבתי אליו וסיימתי עם רצון לעוד. הוא חלק מסדרה ארוכה - כרגע שמונה ספרים ומתוכננים עוד שניים. אז בשורה התחתונה אני אסכם שהוא שונה ובועט, ממליץ לכל מי שמוכן להתנסות בספרות קצת פחות מסורתית ולכל מי שאוהב את עולמות משחקי התפקידים, אבל גם לאלו שאוהבים ספרים קצביים וקולחים.

472 עמודים | תרגום: דליה עבר הדני | יוני 2026

תודה שקראתם:)