הפוסקים נוהגים לשלב בפסקיהם אמירות מטה-הלכתיות השאובות מתחומי המחשבה והמוסר, המדרש והאגדה, הפילוסופיה וספרות החכמה, תורת הקבלה וכדומה. שילוב זה נועד לשוות לדבריהם משנה תוקף, אם כדי להקל את חדירת הדברים ללב הנמען, אם כדי להוסיף נוי לדברים ואם מתוך רצון לנצל הזדמנות שבאה לידם להטיף מוסר ולחנך לעשיית הטוב. לעתים רחוקות בלבד הופכות אמירות כאלה לחלק מן המשא ומתן ההלכתי גופו, ומסורות אשכנז וספרד נחלקו בשאלת הלגיטימיות של השילוב.
מהי עמדתו של הראי"ה קוק בשאלה זו? הספר מעלה שהרב מרבה לשלב אמירות כאלה בתשובותיו ובפסיקותיו, הרבה מעבר למקובל אצל הפוסקים העיקריים בתקופתו ובתקופה הסמוכה לה. מיצוי המשנה ההלכתית שיצאה מתחת ידיו והשוואת גישתו אל גישתם של חמישה פוסקים מרכזיים בני תקופתו חושפים כי בניגוד לעמיתיו שילב הרב קוק בהכרעותיו ההלכתיות מגוון שיקולים מטה-הלכתיים. בכך לא רק השיב עטרת מסורת אשכנזית קדומה ליושנה, אלא גם אימץ דרך ספרדית ושילב את שתי המסורות באופן הרמוני במשנתו ההלכתית.
אם עד עתה דובר על 'המשנה האחדותית' של הרב קוק בעיקר מצד הפן ההגותי שלה, ולכל היותר באשר לפילוסופיה של ההלכה, הרי ספר זה, הממוקד בפן ההלכתי, מביא לידי ביטוי את משנתו הכוללת של הרב כהוויה אחדותית שריבוי פניה אינו סימן למצוקה אלא דווקא מסימני עושרה.
ספר המציג את עומקה ועושרה של המשנה ההלכתית של הרב קוק תוך בחינה מדוקדקת של גישתו הייחודית.
לצפיה בכל הקופונים וההטבות באתר
מחירים לספר דיגיטלי
מחירים לספר מודפס
הוספת ביקורת
ביקורות
חדשים גם ישנים
בנתיבי משנתו ההלכתית־הגותית של הרב קוק, מאת הרב ד"ר נריה גוטל, הוצאת מאגנס, תשס"ה, 300 עמ'.
לכבוד ג' באלול, ראוי להתבונן בדברי מרן הראי"ה קוק.
לרוב, כשמזכירים את הרב קוק, ההקשרים הם אמוניים. אבל האם יש מה להעמיק ולהתבונן במשנתו ההלכתית, וללמוד ממנה גם קווים להגותו?
הספר בחטיבה הראשונה (ארבעה פרקים ראשונים, עמ' 15–178) עובר על חלק מספריו ההלכתיים באופן שיטתי ('אורח משפט', 'דעת כהן', 'עזרת כהן', 'משפט כהן' ו'עץ הדר'), ומחפש האם יש למרן הראי"ה שיטה הלכתית, ומה יסודות שיטתו, מטא־ההלכה שלו.
לענ"ד כל פוסק, אם היינו יכולים לשאול אותו מספר שאלות, נוכל לדעת את רוב פסיקותיו, אילו היה יכול להשיב בשאלות מטא־ההלכה שלו. לצערי, בספר זה 'מטא־הלכה' נבדק רק במשמעות של קבלה ואגדה או פילוסופיה בשיקולי הפסיקה. לענ"ד שיקולים חברתיים, תפיסות כלכליות וכיוצ"ב חשובות לא פחות, אך הן לא נידונו בספר.
בחטיבה השנייה המחבר משווה את הראי"ה קוק לשיטות פוסקים שונים ובוחן את הסוגיות שבהן הראי"ה שילב שיקולים מטא־הלכתיים (אגדה ופילוסופיה) באופן גלוי בפסיקה, לעומת פסיקותיהם. בפרק החמישי הוא משווה לרבנים שהתמודדו עם שאלות דומות כיוון שהיו בני אותו דור, באופן יחסי: האחיעזר, הרב עוזיאל, השרידי אש, אג"מ ורשז"א. בפרק השישי משווה את דרכו של הראי"ה לדרכי פסיקת הראשונים באשכנז ובספרד, ובוחן את שילוב האגדה במשנת הפוסקים האשכנזים הראשונים, ואת שילוב הפילוסופיה במשנתם של הספרדים הראשונים. הראי"ה שילב מזה ומזה לא הניח ידיו.
אביא מן הספר דגש אחד יסודי לבירור דרכי פסיקת הלכה.
הרב מבאר כמה חשוב לא לפסול דעות אחרים, אלא לעיין בהם היטב, ולפעמים דווקא אדם בעל־ענווה, יכול להגיע לבירור סוגיה טוב יותר מן המבריק, כיוון שמחמת ענוותנותו הוא מכיר בכך שהחכמה לא כולה אצלו, ולכן הוא מעיין בדברי אחרים כראוי, ומנסה באמת לראות את כל הצדדים השונים, ולבחון בענווה, וכך מגיע לחקר האמת טוב יותר ('עץ הדר', סי' לד):
"יש להם [לבית הלל, מ"ה] המעלות של נוחין ועלובין ושונים דברי חבריהם ומחבבים את דבריהם, דזה מורה שודאי עמדו על סוף דעתם, אע"ג דלא מחדדי כ"כ, דמה שיעשה המחודד בשעה קטנה – יעשה הבלתי מחודד ע"י רצונו הטוב והחפץ של העיון בשני הצדדים בלא שום נטיה לעצמו, שזה מועיל ממש לחיקור הדין, חוץ ממה שראוי יותר לסיעתא דשמיא מי שיש בו אלו המדות, ואני את דכא. ולענין קביעות הלכה, הלא העיקר הוא וד' עִמו, שהלכה כמותו בכל מקום".
ונאים הדברים למרן הראי"ה קוק, שבכל דבריו, למרות גאונותו וחריפותו, דן ובירר את ההלכה בענווה.
לייק לביקורת
כולנו אוהבים לפרגן לעצמנו, אבל הפעם נשאיר את זה לאחרים (: