חוות החיות

תרגום: שרה קרן, איורים: כריס מולד, 157 עמ', 1945; 2022, הוצאת כנפיים וכתר ספרים.

גיל: לענ"ד מרגע שיודעים לקרוא בלא ניקוד ועד 120...

נקי מענייני צניעות מיותרים. יש בו מעט אלימות, אלימות שמתקבלת בעולם הילד, ולא אמורה לזעזע אותו.

הספר מתחיל בחלום, כמו כל רעיון גדול, מתחיל בחולם גדול שיש לו את החזון, הנקי והטהור. בספר החלום מתואר כדבר שהתקבל מהדורות הקדומים (עמ' 17), והוא היה כבר הרבה לפני, אינו המצאה חדשה, אלא משהו שהדורות כולם ייחלו אליו. יש כאן מבט של ביקורת כלפי תיאוריות שקמות חדשות לבקרים, וניסיון לחבר אותנו אל חזון קדום, של העולם הקודם. מכאן העניינים מסתבכים ונמשכים – ומספרים כיצד החזון הגדול והיפה הזה הולך ומתגשם, כפשוטו וכמדרשו.

מכאן יהיו ספויילרים.

*

**

***

**

*

הכריכה

הכריכה מראה חיות שעומדות ומסתכלות על מבנה של טחנת רוחץ נראה שכל החיות מביטות בו באיזו ערגה, כאיזה חזון נכסף.

הכריכה היא אחד מהאיורים בספר, בו החיות הצליחו לבנות מבנה שישמש אותן. כל החיות מביטות אליו, ואנו בגבן. יחסית הכי קרוב אלינו ומובלט הוא הסוס, חיה חזקה שנראה שעמלה רבות על הדבר, ככל הנראה בוקסר. וכך, לאורך הספר האיורים מעשירים את הקורא. גם הקורא המבוגר יהנה מן האיורים ומן הפרשנות שהם מעניקים מדי כמה עמודים.

הברקה ויישום

אחרי שיש אדם שמבריקה לו איזו הברקה, איזה חזון גדול, אנשים באים ומסדרים את תורתו. זה היה אצל אנשים גדולים רבים, שהיו מקוריים ומבריקים, אולם לבוא ולהסדיר את תורתם, לכתוב אותה ולסדר אותה – לא בזה היה כשרונם. היו יותר אנשי חזון ומעוף, ולא אנשים שידעו אחר כך להפעיל את התורה הזאת במציאות. זה קרה בכמה דתות גדולות, וגם אצל אסכולות חשובות בישראל ובעמים, בתורה ומחוצה לה (עמ' 23):

"שלושת אלה עיבדו את תורתו של מייג'ור הזקן לכדי תפיסת עולם שלמה, ונתנו לה את השם "חיתיוּת"".

שפה ותודעה

המחבר, כפי שאנו מכירים אותו גם מהספר 1984, הקדיש לשינוי השפה משמעות רבה בשינוי התודעה ובעיצובה. זאת אנו רואים גם בספר, שמיד לאחר המרד, אחת הפעולות הראשונות הוא בניית שפה והתאמת השמות לתפיסת העולם הרצויה. כך משתנה שם החווה מ"חוות האחוזה" ל"חוות החיות" (עמ' 31). כך גם בהתנהלות היום־יומית בחווה:

"סקווילר דיבר תמיד על "חישוב מחדש", ומעולם לא על "קיצוץ"" (עמ' 126).

אשליית ההצלחה בהתחלה

כשמתחילים ליישם רעיון חדש, בין באומות ובין באדם הפרטי, יש הצלחה מסוימת. היא נובעת מריכוז כוחות, התלהבות ועוצמה של התחלה ראשונית. כך גם אירע בחווה (עמ' 35):

"היה זה היבול הגדול ביותר שנקצר בחווה מאז ומעולם. דבר לא ירד לטמיון".

אולם, כמו שאנו מכירים מדברים רבים שרצינו והתחלנו, אחרי ההתחלה מגיע השלב האמצעי, שלב ההתמדה, המאמץ להמשיך את הרעיון הראשוני. וכך גם בספר, אט אט המאמץ וההתלהבות סרים מרוב החיות.

שבירת הרעיונות בדרך

יש עקרונות למהפך שחל בחווה. אולם קשה להמון החיות ללומדם. גם במהפכות רבות, יש את עומק הרעיונות שהביא את המהפכות, אולם להמון מגיע רק החלק הפופולרי, שאותו מקצרים, לעִתים תוך מחיר של פגיעה ברעיון עצמו. גם בחווה שלנו, ממצב שבו הדיברות מדברות על שוני בין האדם לחיות, ושכל החיות שוות, מגיעים לקיצור: "ארבע רגלים טוב, שתי רגלים רע", אע"פ שזה כבר מתחיל להפלות בין חיות החווה לבין העופות שבה (עמ' 42).

הרעיון נקי – הביצוע מלוכלך

הרעיון היה לתת שיוויון ולעשות טוב, אבל במהלך המרד והמלחמות, פתאום בוקסר חושב שהוא הורג אדם. הוא נחרד מכך, שזהו הרגש הטבעי, שגם אם נלחמים נגד "אויב", להרוג זה אקט אלים ובלתי־שייך, אפילו במסגרת המאבק.

פה נכנסים האידאולוגים של החזון, ומכשירים את המחירים של החזון, קורבנות שיש להקריב כדי להגיע אל הרעיון הנכסף. בלי לתייג רעיונות בימינו, ניתן לראות אידאולוגיות רבות שדורשות קורבנות כואבים, וראוי לחשוב עד כמה האידאולוגיה ראויה להקרבת המוסר הטבעי...

""הוא מת," אמר בוקסר בצער. "לא התכוונתי. שכחתי שהפרסות מפורזלות. עכשיו אף אחד לא יאמין לי שלא עשיתי את זה בכוונה." "בלי רגשנות, חבר!" קרא סנובול. הדם עוד נטף מפצעיו. "במלחמה כמו במלחמה. בן אדם טוב הוא בן אדם מת." אין לי כל רצון להרוג אפילו אם מדובר בבן אדם," חזר ואמר בוקסר ועיניו מלאו דמעות" (עמ' 53).

הנדסת תודעה

אף שהחיות ראו בעיניהם שסנובול לחם בגבורה ונפצע – כשמחליטים בעלי הדעה, יוצרי דעת הקהל, אנשי פרסום ודוברות, הם מסוגלים להפוך צדיק לרשע, לשים חושך לאור ואור לחושך. כך, בין לילה, הפך גיבור החווה, חזיר שסיכן את חייו, ואף נפצע בקרב, למצורע, רשע שיש לסלק מן החווה, רשע שצריך להוקיע ולהתרחק ממנו.

סנובול מתואר כחזיר המוכשר יותר והחכם יותר, מנהיג אמיץ יותר. וכך, דווקא האנשים הקטנים מצליחים לסלק לא פעם מקידמת הבמה את מוכשרים והצדיקים מהם. קורה שהרשע מצליח לרשת את מקומם של המוכשרים באמת.

לפעמים הוצאת השם הרע הייתה יכולה להעצר, אנו מכירים את האדם, וכי הכרנו אותו כך? הגזלייטינג שנעשה כאן הוא פשוט שקר. מדובר במצב בו מתעתעים עם שקרים ומפמפמים אותם, כך שכבר אינך בטוח בזכרונך. אתה יודע שלא עשית זאת, אתה יודע שאתה לא אדם רע, אדם אחרי כל זה, אולי כן?

"כולן זכרו, או דימו לזכור, איך ראו את סנובול מסתער בראש בקרב הרפת, איך ארגן ועודד על ימין ועל שמאל ואיך לא עצר לרגע, גם לא כשנפצע בגבו מכדורי הרובה של ג'ונס... אפילו בוקסר, שלא הרבה לשאול שאלות, השתומם... "אני לא מאמין לזה," הוא אמר. "סנובול נלחם בגבורה בקרב הרפת. במו עיני ראיתי. וכי לא נתַנו לו מייד אחרי הקרב את עיטור 'גיבור החיות, דרגה ראשונה'?" (עמ' 92–93; ראו עוד עמ' 110).

המוכשר הנרדף

פה הייתי רוצה לעצור ולחשוב מעט עליו, על הסיפור ממבטו של סנובול. הוא היה גיבור באמת, נתן מדמו כפשוטו לרעיון. והנה פתאום, כשלמישהו יש אינטרס לרשת את מקומו, הפיזי והפוליטי, מוציאים עליו שם רע בראש כל חוצות. מה קרה איתו? הספר לא מספר, מעבר לכך שהוא ברח. כנראה עבר לחווה אחרת, אבל משם נראה שהוריד פרופיל. אני מאמין שהוא "איבד את אמונו בחיה", שוב כבר לא רצה להשקיע את כוחו ומרצו למען טובת החיות. למה להשקיע אם אחרי עמל רב וסיכון חיים כפשוטו, פוגעים בי ככה? האם שוב לנסות בחווה השנייה שהגעתי אליה? אין שום הגיון בכך. וכך, חזיר שהיה מראשי הסיירת, חוד החנית במהפכה, מוכשר מכולם, מתבזבז כחזיר רגיל בחווה סתמית. ייתכן שגם מרוב ייאוש לא דיבר על כך, ואולי גם רצה להוריד פרופיל, כי פחד אולי שליחים יבואו לפגוע בו, אפילו בחווה רחוקה, כך ייתכן ששינה שמו ולא דיבר על מעשיו. כך אובדים מן העולם אנשים גדולים, בשל מאבקים מכוערים, והעולם כולו מפסיד.

החוק

לפעמים שומעים טענה: "כך החוק". העובדה שכך החוק אינה אומרת שזה הדבר המוסרי, או שזה הדבר הנכון, אלא שבאותו מקום החוק הוסכם כך. דברים שבעבר היו מותרים – היום אסורים. ודברים שהיו אסורים בעבר – היום מותרים. האם לפי חוקי המדינה נקבע את המוסר שלנו?

חוק עשוי להשתנות, ולעִתים תוך הסתרה. כך, אדם ישר שנוהג כפי שנהג שנים רבות, כפי החוק שהכיר, פתאום מתנפלים עליו, כיוון ש"הממזרים שינו את הכללים", ושכחו לספר לו... (עמ' 80–81).

האמת מול הודעה בעינויי גוף ונפש

כשמענים אדם, בין בעינויי גוף ובין בעינויי נפש, הוא עשוי להודות גם שהוא רצח את מופסה...

כך,

"ארבעת החזירים המתינו ברעד, כל פניהם אומרות אשמה. נפוליאון קרא להם להודות בפשעיהם... הם הודו מייד... שמאז גירושו של סנובול נהגו להיפגש איתו בחשאי, ששיתפו איתו פעולה בהרס טחנת הרוח, ושסיכמו עם סנובול שחוות החיות תימסר לידי מר פרדריק. הם הוסיפו כי סנובול עצמו הודה בפניהם שהיה במשך שנים סוכן חשאי של ג'ונס..." (עמ' 97–98).

מאז ועד היום, יש שרוצים בהודאה בכל מחיר, ולשם כך לוחצים באיומי חוק ועונש. התוצאה לרוב מושגת, והנאשם מודה, אך האם הצדק הושג כאן? כל הקורא בספר יודע שהודאותיהם הבל ושקר. אם מגיעים למצב שמודים בדבר כה הזוי, שקרי לגמרי, כנראה שהם מבינים שאבדה תקווה, החוק ממילא נגדם, השופט לא מתעניין מה באמת קרה וכבר חרץ את דינם, לפחות יודו ויסיימו עם זה מוקדם יותר ובפחות סבל, צדק לא יהיה כאן...

קומוניזם וביקורת מתוך המציאות

כמובן, הספר מכוון לקומוניזם, ומראה כיצד מרעיון שנשמע בתחילה חזון נהדר, היישום שלו עשוי להיות מר, והטבע החזירי האנושי יהרוס אותו עד היסוד בדרך אל ההגשמה. נראה שהביקורת מגיעה מהכיוון של המציאות. יש שיגידו שזה אומר שהרעיון נהדר, ושאם יש בעיה ביישום אזי בחברה קטנה בכל זאת ניתן ליישמו, וששם זה יהיה נהדר. נראה לענ"ד שג'ורג' לא התכוון רק לצד החיצוני של הביקורת המציאותית, ש"זה לא עובד". רעיון ש"לא עובד" במציאות, הוא רעיון שמנוגד לתשתית המהותית, שאותה לא ניתן לשנות, ושאם משנים אותה, היא כבר תחזור לבעיות הראשונות. חיה תהפוך בסוף לאדם, ובנמשל בדיוק להפך. הכוח ישחית עד לסוף התהליך, בו לא יהיה ברור למה בכלל שילמנו את מחיר המהפכה.

ייאוש

מה ניתן לעשות אחרת? אילו היינו שם בחווה, איך ניתן לשרוד מציאות קשה זו? נראה שג'ורג' לא נותן פתרון לבעיה. רק כיצד לשרוד, להיות חמור עקשן, לדעת שכל השאר משתגעים (מעין 'תבואת השגעון' של רבי נחמן), לא להתערב במעשי המנהיגות, ולתת לבעיה לחלוף, מבלי שערפו לנו את הראש:

"רק בנג'מין הזקן התיימר לזכור כל פרט ופרט מחייו הארוכים ולדעת שהמצב מעולם לא היה, וגם לעולם לא יהיה, טוב יותר או גרוע יותר – החיים מטבעם הם לנצח למודי רעב, סבל ואכזבות".