חטוף

כרונולוגית, ״חטוף״ הוא ספר החטופים הראשון שיצא. שרעבי כותב בגוף ראשון, והבחירה הזו היא לב הספר. אין כאן ניסיון לייצר מרחק ספרותי גדול, אין משחקי מבנה מורכבים ואין עטיפה סגנונית שמרככת את המציאות. דווקא הישירות הזו היא הכוח של הספר. הקורא לא צופה בסיפור מבחוץ, אלא נגרר לתוכו: אל הרעב, החושך, כאבי הגוף, כאבי הלב, הבדידות וההיאחזות באנשים אחרים בתוך מרחב שנבנה כדי למחוק תקווה. לפי התקציר הפומבי, הספר נוגע ב-491 ימי השבי, מהחטיפה מבארי ועד השיבה הביתה, ומדגיש לצד הכאב גם רעות, אופטימיות, אמונה ובחירה בחיים.

הספר אינו הופך את ההישרדות למיתוס נוצץ. הוא לא אומר לקורא: הנה גיבור על. הוא אומר משהו קשה ועמוק יותר: הנה אדם. אדם רעב, פוחד, מתגעגע, נאחז, נשבר לפעמים, ובכל זאת ממשיך. יש בספר רגעים שבהם נדמה שהמילים כמעט לא מספיקות כדי להכיל את המציאות, אבל אולי זו בדיוק הנקודה. לפעמים - שדווקא הסגנון הנקי והישיר הוא הדרך היחידה לא לבגוד בסיפור.

מבחינה ספרותית, ״חטוף״ פועל באזור שבין ממואר לעדות. הוא לא מבקש להיות רומן, אבל יש בו תנועה בין חושך לאור, בין בדידות לרעות, בין גוף שמוחזק בכוח לבין נפש שמנסה להישאר חופשית. הקריאה בו אינה “נוחה”, וגם לא אמורה להיות נוחה. זה ספר שמחייב את הקורא להאט, לשהות, ולשאול מה פירוש הדבר לחזור מן המקום שבו הזמן, המשפחה, הגוף והזהות נלקחו ממך בבת אחת.

בעיניי, כוחו הגדול הוא בפשטות. לא פשטנות - פשטות. היכולת לומר דברים איומים בשפה שאינה מחפשת להרשים, אלא להעיד. משום כך, ״חטוף״ הוא לא רק ספר על השבי של אלי שרעבי. הוא ספר על מה שנשאר מאדם כשהכול נלקח ממנו - ועל מה שאולי אי אפשר לקחת.

קניתי את הספר מיד כשהוא יצא, ורק עכשיו הצלחתי להביא את עצמי לקרוא אותו עד הסוף.

בכל פעם קראתי עמוד או שניים, ולא יכולתי להמשיך. הידיעה שיש שם עוד אנשים שלנו שעוברים את מה שהוא מתאר, הידיעה שאלון עליו הוא כתב הרבה עוד שם, פשוט לא נתנה לי מנוח והתקשיתי לקרוא את הספר עם הידיעה הזו. אבל ידעתי שאקרא אותו.

זהו ספר חובה בעיניי לכל ישראלי, יהודי ובעצם- לכל אדם.

הספר מכיל את סיפור החטיפה של אלי ואת תקופת השבי, כמו גם את חייו מלפני ה7.10, שמובאים כזכרונות או כסיפורים שהוא מספר לחבריו לשבי. הוא בעיקר מכיל סיפור של הישרדות ותקווה. איך אלי לא איבד תקווה ופשוט היה עסוק בלשרוד, למענו ולמען אהוביו שחיכו לו.

יש שם תיאורים אמיתיים, יומיומיים, על הקשר בין השובים לחטופים ובין החטופים לבין עצמם, וגם על על המצב הפיזי תברואתי בו היו.

יש תיאורים רבים על השובים, כמו גם איך הם רואים אותנו הישראלים, מה הם חושבים עלינו, כמה בורות ושנאה ממלאת אותם.

לא כולם שם "לוחמים" מבין שוביו ובספר מובאת תמונה אובייקטיבית למדי על השובים העזתים.

זהו ספר עוצמתי, עצוב, מרגש וכואב שאי אפשר להניח מהיד וייחקק לעד בלבי.

מילה טובה לעורכים ולצוות המקצועי- זו אינה "עלילה" אלא עדות, ובכל זאת העריכה של הספר, סדר הדברים והסיפורים- נערך בצורה מאוד טובה וקריאה. כל הכבוד לכל מי שידו בהוצאת הספר החשוב הזה.

ומאחלת לאלי שרעבי לחיות חיים מלאים כפי שייחל, למצוא נחמה ואושר ומודה לו על התקווה שנתן שבספר הזה.🇮🇱🎗🙏