חיים יקרים, אתם דפוקים

משהו סיקרן אותי כשקראתי אודות הספר. הגיבור מתואר כמעין הולדן קולפילד עדכני.

קריקט הוא נער החוסה בבית אומנה המנוהל בעיקר בידי נזירות באמצע שום מקום במדינת מיין, מבנה ששימש כלא בעבר (מוזכר בו 'חומות של תקווה' המתרחש בכלא באותה מדינה) וכעת הוסב למעון למי שמזלם לא שפר עליהם. מי שבאו מרקע קשה, חיים עלובים ודפוקים. הוא בעייתי, פרוע, מסתבך במכות, מתעב חלק מהצוות כולל המנהל

לה- צ'אנס וחבריו למעון. עם חלקם הוא מיודד, מגן על הנערים הצעירים יותר כמו אנדרו ונמשך לווינונה היפה.

הוא מסתדר היטב עם איש התחזוקה אותו מכנה בפשטות 'תחזוקן' כי לשם משפחתו משמעות גסה. עוזר לו בעבודתו ובתמורה מלמד אותו תחזוקן ללחום תוך שהוא קורא לו בשמות נשיים כמו פגי-סו ולוסי. הוא מסייע לסוחר סמים לגבות כסף מחייבים תמורת סחורות במקום כסף.

במידה מסויימת אפשר לומר שהוא אכן סוג של הולדן. מורד אנטי חברתי.

כמו "התפסן" הספר מובא בגוף ראשון אבל שלא כמוהו כתוב בסגנון מופרע שניתן לצפות מנער שבא מהרקע העלוב של קריקט, אבל בפשטות- דוחה. שטף בלתי פוסק של קללות, גסויות, עלבונות. הנזירה מרי עם התחת הענק, המנהל "לה צ'אנס יה שפן". מוטציה מעוותת. שקרן, טיפש, חרא, כסיל דביל- וזה ממש אפס קצהו. נראה שכל מילה רביעית היא קללה או לעג. כמה אפשר? נמאס בשליש הדרך.

להשוות אותו ל'תפסן בשדה השיפון'? ברצינות? קורע מצחוק בלשונו של קריקט.