חנינה
ספר לכל מי שמחפש סיפור אנושי עמוק על התמודדות עם משברים, כוחה של משפחה וקהילה, ועל היכולת למצוא תקווה גם במצבים הקשים ביותר. 'חנינה' מציג מבט ייחודי על מערכת הכליאה בישראל ועל ההשלכות הרגשיות והחברתיות של פשע ועונש.
הוספת ביקורת
ביקורות
על מה הספר?
שירה ביטון היא אישה נורמטיבית לכל דבר, נשואה, בעלת עסק ואמא. אבל למרות זאת, האירועים מתגלגלים והיא נכנסת לכלא לחמש עשרה שנה. בעלה אייל נשאר לגדל לבד את הילדים, תוך כדי שהוא מנסה לפרנס ולשמש כאבא ואמא במקביל. שירה ואייל מנסים לשרוד – כל אחד בצד שלו – תוך שהם מתמודדים עם הדחיה החברתית, עול הפרנסה, קשיי הכלא, וגם – התקווה לחנינה. ואם כל זה לא מספיק, דברים מסתבכים גם בכלא וגם מחוץ לו…
מה חשבתי על הספר?
התחלתי לעקוב אחרי מאיה וקסלר כשגיליתי כמה יפה היא יודעת לכתוב. לא ידעתי על מה יהיה הספר שלה, אבל ידעתי שלפחות הוא יהיה כתוב נפלא, ושאני רוצה לקרוא אותו למרות שאני בדרך כלל לא מתחברת יותר מדי לפרוזה ישראלית.
כשהגיע תורי אמרתי שאני שירה, אמא לשלושה. לא רציתי להגיד שאני ממודיעין, וכמו תמיד, כשאמרתי את המספר, נזכרתי שלפני אורי שאלתי את עצמי פעם איך הורים, שאחד מהילדים שלהם מת חס וחלילה, סופרים. אחרי אורי הבנתי, בלי צורך לשאול, שסופרים את כולם, כולל החס וחלילה.
מאיה לוקחת רעיון מאד לא בנאלי – מקרה שבו דווקא האישה בכלא והבעל נשאר עם הילדות – ואז מוסיפה לו עוד ועוד והופכת את הספר לדבר הכי לא סטנדרטי שראיתם. ההתמודדות של אייל הרגישה לי כל כך אמיתית: חוסר אונים מול ההתמודדות היומיומית עם הבנות, מול ההורים שמציעים לו להתגרש, מול קשיי הפרנסה.
החוויות של שירה בכלא גם הן היו צוהר לעולם חדש ולא מוכר, ומאד מאד ישראלי. תערובת של נשים מכל הסוגים והמינים – אשכנזיות, מזרחיות, ערביות, אתיופיות, צעירות, מבוגרות, כולן ביחד צריכות להתמודד אחת עם השניה, במקום שגם ככה דוחק אותן לפינה.
הספר מסופר מגוף ראשון של אייל ושירה לסירוגין. הפרקים של שירה פותחים באיור של מנעול, ושל אייל – במפתח. בעיני זה מהמם ומראה לא רק את הסמליות של אחד כלוא והשני בחופש, או את הסמליות של המקצוע של אייל (מנעולן), אלא גם את השילוב של שניהם. רק כשהם איחדו כוחות אחד עם השני, מנעול ומפתח שיכול לפתוח אותו, הם הצליחו להתקדם ולהתמודד עם העולם.
הספר לא קל. הוא מאד מאד סוחף רגשית, ונוגע בנושאים מאד מאד קשים וכואבים. קראתי את הספר ביומיים, וכל פעם שעזבתי אותו הרגשתי איך הדמויות והעלילה ממשיכות ללוות אותי במחשבות. בכל פעם הייתי מופתעת מהתפניות שהספר לקח, והשאיר אותי חסרת אוויר. וכל פעם הייתי צריכה לנשום עמוק ולהזכיר לעצמי שזה רק ספר, לא סיפור אמיתי, ולא אנשים אמיתיים.
"אז מה רצית לספר על העוגה?" שאלתי.
"לא משנה כבר. מה איתך? איך אתה מרגיש?"
"באמצע השבוע התגעגעתי -" רציתי לספר לה על שפתאום החלטתי לנסוע להורים ואולי לספר לה מה שאבא שלי סיפר, אבל שירה הבינה לא נכון.
"גם אני, איילי. גם אני!" אמרה בהתרגשות. "כל כך מתגעגעת אליך ואל הבנות ואל – " היא נעצרה פתאום, בשביל לא להגיד את השם של אורי.
"ואל בכלל," אמרה בסוף.
איך שמחתי שהיא עצרה אותי. שלא הספקתי להגיד שהגעגועים שהתכוונתי אליהם היו להורים. עוד שתיקה מעיקה שאף אחד מאיתנו לא שבר. חשבתי לספר על החצי שקל והשכנה, אבל לא היה לי כוח להסביר למה הייתי עצבני.
חשבתי לספר על איך ברגים קטנים עצרו אותי מלהתקין כספת ששוקלת חצי טון. שירה אהבה סיפורים על העבודה שלי. אבל פשוט לא היה לי כוח, כאילו כל מילה שוקלת חצי טון בעצמה.
היו המון דברים בספר שאהבתי, אבל אני חושבת שאהבתי במיוחד את הסיוע שאייל ושירה קיבלו מהפורום האינטרנטי בו שירה היתה חברה קבועה, שהיה בעיני ממש ממש אותנטי. אני חיית פורומים (ופייסבוק) מאז כיתה ט', וחוויתי על בשרי עד כמה מה שמתואר בספר כל כך נכון ואמיתי, ואיך חברות "וירטואליות" מסוגלות לפעמים לסייע הרבה יותר מבני משפחה וחברים.
אהבתי גם את דמויות המשנה כמו צור וגלית; אהבתי הצורה בה מאיה מקלפת את השכבות ומגלה לקוראים בכל פעם עוד קצת על מה שקרה לאורי ואיך שירה נכנסה לכלא וגם על העבר של שירה; אהבתי איך הדמויות של שירה ואייל מתעגלות ומתפתחות תוך כדי הסיפור ועוברות תהליך משמעותי; אהבתי שיש בספר אנשים מגוונים מכל המגזרים והעדות אבל הספר נטול אג'נדות או שנאה; אהבתי איך אבא של אייל עזר לו לפתור בעיה מסויימת בדרך כל כך ישראלית, ועוד המון. זה באמת ספר נפלא.
בראיון שעשיתי עם מאיה היא גם מספרת על התחקיר העצום והארוך שהיא עשתה עבור הספר, והוא באמת מורגש בכל פרט ופרט, וזה מדהים – הספר ארוך גם בגלל שהוא מאד מפורט ומושקע, מה שמכניס את הקורא עמוק לסיפור ולעלילה. נהניתי גם לקרוא את ה"תודות" בסוף ולראות כמה אנשים סייעו למאיה בתחקיר כדי לוודא באמת שהכל הגיוני.
טריגרים ותכנים רגישים
הספר מלא בהם… אובדן ילד. כלא וכל מה שקשור אליו (זנות כלא, קללות, סמים [איזכור], וכו'). אובדנות. פרידה ארוכה מהמשפחה. כת.
מבחינת מיניות יש בספר נראה לי 2 סצנות מיטה, ויש גם דיבורים על מין באופן כללי (כי כלא).
כנרת זמורה דביר | 544 עמ' | ינואר 2023 | עריכה: תמר ביאליק
סהכ ספר מעולה, כתוב בצורה מותחת, העלילה מרתקת, ניכר שהסופרת ערכה תחקירים מקיפים.
לא מצליחה לכתוב סקירה מקיפה מבלי לספלייר...
בסוף הרגשתי שהספר קצת נמרח, הוא מנסה ודי מצליח להקיף מלא מלא נושאים, בסוף זה היה קצת מלאה...
טריגרים - הסעות של ילדי חינוך מיוחד, אובדן של ילד חינוך מיוחד, זנות לסבי (יש לזה שם?)
טריגרים: כליאה, פגיעה עצמית, אלימות פיזית, סקס, קללות, אובדן ילד, הומופוביה, גילוי עריות.
מכיל ספוילרים לספר עצמו.
במקור, הספר הזה היה אמור להיות הספר האחרון שמסיים את חודש נובמבר – חודש שהקדשתי אותו לספרי ביכורים. קרה דבר שקוראים לו החיים, והייתי די עסוק. גם אורך הספר לא הקל עליי, אבל הנה, סוף סוף.
הספר עוסק בשתי דמויות: שירה ואייל. בעל ואישה. מה קורה כששירה נכלאת ואייל נשאר בחוץ, ואיך הם מתמודדים עם המשבר הזה כשמעל הכליאה של שירה מרחפת המוות המצער של אורי. לא היה קל בכלל לעבור את המסע הזה יחד עם שניהם, ושנאתי את שירה ואייל בנקודה כזו או אחרת, אבל הכתיבה הייתה כל כך טובה.
״לא משנה מה היינו צריכים לעשות כשלא היינו ביחד בשביל לעבור את היום הבא, השעה הבאה. הרגע הבא,״ היא נאנחה. ״אם זה לא בשביל שנחזור להרגיש טוב יחד או בשביל הבנות, אני חושבת שעדיף שנשמור לעצמנו את מה שכן עשינו ולא היינו צריכים, ואת מה שלא עשינו וכן היינו צריכים ופשוט,״ המבט שלה היה חם ופתוח, ״ופשוט נמשיך.״
דבר ראשון, הנשים בכלא מדברות בשפה עממית ועם מלא שגיאות. כך למשל במקום להגיד אני אגיד לך הן אומרות אני יגיד לך וכן הלאה והלאה. זה אולי קצת מציק במבט ראשון אבל זה כל כך מאפיין את הדמויות וכל כך מתאים, כך ששאפו על העבודה הזו. לא קל לכתוב דמויות כאלה.
דבר שני, העומק של הסיפור – קצת יותר מדי עלילות. בשלב כלשהו הרגשתי שהיו שם לפחות ארבעה סיפורים, ולפעמים אחת מהן באה על חשבון סיפור אחר שנדחק או נסגר יותר מדי בחופזה לקראת הסוף. או שהסיפור לא היה מספיק מעניין, אבל איכשהו בסוף כל הסיפורים האלה תרם לסיפור הכללי ולשלמותו. אולי הייתי מוריד את הסיפור של מקס, כי... הספר הזה זכה לטריגר של הומופוביה וגילוי עריות רק בגללו. ואני לא אפרט מעבר.
דבר שלישי – אני לא מאחל לאף אחד לאבד ילד. זה לב לבו של הסיפור וזה גם מה שכריכת הספר אומרת. שוב, בלי לספיילר, אבל בהחלט אורי הוא הלב של הסיפור הזה. לא סיפור החנינה האפשרית. אהבתי את ההתמודדות המשפחתית – הן של שירה ואייל ושל הבנות והן של כל אחד מהם בנפרד בנוגע לאורי ולחדר הזה שלא פותחים. זה לב שבור שאי אפשר לתקן.
לא חשוב מאיזה גיל, לפרק ולהרכיב נשקים, הולך עם אבא שלך להתאמן בירי. המסר הוא שאם לא תגן על עצמך, עד שהצבא יגיע יהיה מאוחר מדי. וזה הכי ביומיום, גם כשיוצאים למטעים או לשדות. אתה גדל במצב לחימה כי תמיד יש אויבים מסביב והם קרובים.
הציטוט הנ"ל הזה הזכיר לי באופן מצמרר את ה7.10 ואת כל מה שבא אחר כך....... מה שאומר שדברים מעולם לא היו יותר רלוונטיים כאן למרבה הצער.
אני מודה, הייתי שמח לקצת יותר זמן מסך של הדמות שבאמת סקרנה אותי – מזי, וכשהיא הגיעה זה היה לקראת סוף הספר וקצת הרגשתי תחושת החמצה.
אחת הדמויות שבאמת אהבתי הייתה יערה ואני מאוד שמחתי על התוספת הנחוצה שלה לעלילה. היא מרעננת את העלילה ונקודת המבט שלה מאוד מעניינת.
למרות האורך שלו, "חנינה" הוא ספר שמביא לבמה את הנשים, כמו שהן, ללא צנזורה, ומספר סיפור אנושי מהחיים. זה ספר שבהחלט ניתן ללמוד ממנו משהו על עצמנו. ומצאתי את עצמי שונא את שתי הדמויות הראשיות בנקודה כזו או אחרת בעלילה - אבל גם אוהב אותן.