לב בגודל של אגרוף

שם: לב בגודל של אגרוף

סופר: דורון בראונר

שנת הוצאה: 2025

הוצאה: הוצאת שתיים

ספר זה התקבל לסקירה.

ישנם מספר מצומצם של ישובים וקיבוצים שדרך מעשי גבורה, הצלחות, ואגדות מקומיות עיצבו את האתוס הישראלי. מקום אחד כזה, שידוע בהרבה שמות מלבד זה שלו, הוא קיבוץ כיסופים. קיבוץ קטן בנגב המערבי, על הגבול עם עזה, שחינך וגידל בכירים במשק, בצבא, ובתרבות. כמו הבמאי דרור שאול ("מבצע סבתא" ו-"אדמה משוגעת"), ואני. (יחי ההבדל הקטן)

היום, לאחר שהקיבוץ ספג בשביעי באוקטובר את אחד מהאסונות הנוראים בתולדותיו, מתווספת יצירה חדשה לרזומה המפואר של כיסופים. זהו ספר הביכורים של דורון, נכה צהל בן כיסופים, המספר על ילדות בקיבוץ בשנות ה-80 בצל מלחמת לבנון הראשונה. זהו סיפור על ילדות, על ישראליות וכמובן על הקיבוץ. האמינו לבן קיבוץ כיסופים כמוני, שכל שיחה, בסופו של דבר, חוזרת לקיבוץ.

נדב הוא נער שמנמן, בגיל הבר המצווה, החי בקיבוץ בדרום הארץ. את ימיו הוא מבלה בין הבית (בית הילדים) יחד עם בני כיתתו, לבין בית הוריו, ולבין האורווה של הקיבוץ. את האחריות על האורווה קיבל נדב מאחיו יואב, לאחר שהאחרון התגייס לתפקיד לוחמה בזמן מלחמת לבנון הראשונה. חייו של נדב נעים בין משבר נעורים אחד למשנהו. הוא נלחם על מקומו בהיררכיה החברתית של ילדי הקיבוץ, נלחם עם הדימוי העצמי שלו, יחסיו עם ההורים, יחסים עם המין השני ומה לא. הדבר היחידי שנותן לנדב מקום לאופטימיות זאת הציפייה לשובו של אחיו מהמלחמה. בתקופה רגישה זאת, של נעורים בצל מלחמה, נדב מוצא את עצמו מנווט במים סוערים. בין חרדה לציפייה, בין קבלה לדחייה. האם נדב יצליח למלא את נעליו של יואב בניהול האורווה? האם יצליח לנצח את ההשמנה שלו? האם ימצא אהבה, בבית או בבית הוריו? האם זה יותר מידי להניח על כתפיים של נער אחד?

"לב בגודל של אגרוף" הוא דבר ראשון ספר על התבגרות. הסיפור מסופר על ידי נדב המסתכל, ומנתח, את העולם שסביבו מנוקדת מבטו של נער בן 13. הסיפור מסופר כבליל של מחשבות. יש הרבה, "וואו, רגע, תקשיבו. שיט. רגע תעצרו." לצד ניתוחים מרגשים וכואבים של התבגרות.

צורת כתיבה כזאת תמיד מזכירה לי את "התפסן בשדה השיפון" המופתי ועד כמה היא דורשת עידון ומיתון. קללות, דיבורים על איברי מין, ומעבר בין עברית ללועזית, הם כלים גסים שמצריכים יד אומן. דורון מצליח לעשות זאת בהצלחה מעוררת השראה, אך לא חפה מחסרונות.

היו מספר אלמנטים בספר שהרגשתי שחסרו הסבר שיסביר את המשמעות שלהם. דברים שבני קיבוץ יבינו, ואחרים לא. רגע כזה שבלט עבורי היה כשמסבירים שילדה לא פופולרית לא מסכימה ללבוש בגדים של הקיבוץ. אני מבין למה מה שהיא עשתה לא התקבל יפה, אבל האם קורא אחר יבין?

כן, ניתן להסיק מסקנות, אבל יש דברים שבלי הסבר, נותרים בממלכת "זר לא יבין זאת".

למרות ש"לב בגודל של אגרוף" מגיע מאותו בית ילדים ממנו הגיעה "אדמה משוגעת", היצירה הקולנועית לה סיפורו של דורון דומה יותר היא "מעיל בשלל צבעים" (Coat of Many Colors) של דולי פרטון המספר את סיפור משפחתה, כאשר דמותה של דולי עצמה היא לא יותר מדמות ברקע.

כמו פרטון, דורון בוחר לא לשים את עצמו במרכז (או בכלל), דבר שמאוד הפתיע אותי. סיפורו של דורון, לוחם שנפצע בהיתקלות ונשאר נכה לכל חייו, היה יכול להיות הבסיס לספר מרגש בפני עצמו, אך לא כך. דורון בוחר לספר את הסיפור של ילדי הקיבוץ, של ילדים הגדלים בצל מלחמה, של אומה הנעה בין תקווה לשכול. ההקבלה בין ישראל של מלחמת לבנון הראשונה לבין ישראל של מלחמת השביעי באוקטובר נעשית מגובה האדמה, ומהצד של המשפחות השולחות את ילדיהם למלחמה. מוצפים מצד אחד בגאווה ומצד שני בחרדה. "לב בגודל של אגרוף" רלוונטי היום כפי שהיה רלוונטי לו היה מפורסם לפני ארבעים שנה. יש בו ריחו של ביקורת, אך לא הוא לא מתיימר להגיד אמרה לכאן או לכאן, אלא לשקף תחושות.

לסיכום "לב בגודל של אגרוף" היא יצירה ישראלית, שובת לב, מטלטלת, ומרגשת. העיסוק בהתמודדות עם השמנה מעביר מסר חשוב על קבלה חברתית ואישית. אנחנו זוכים להצצה לצורת גידול, כפי שהיה מקובל בקיבוץ המשותף, שחלפה מעל פי האדמה. ההתמודדות עם מלחמה, מוות, ופציעות. כל זה מתלכד לספר מהנה, מענג, הכתוב ביד אומן, ומומלץ מקרב לב.

טריגרים:

קללות, דיבורים על מיניות (נערים בסופו של דבר).