לבד על מאדים

ברוב הספרים אני צריכה לקרוא לפחות 15 עמודים (או 187 אצל סנדרדון) כדי שהספר יתפוס אותי.

הספר לבד על מאדים תפס אותי כבר מהעמוד הראשון. הכתיבה פשוטה, בשפת היומיום ומתובלת בהרבה סרקזם והומור שחור (יאיי!).

מארק, אסטרונאוט בצוות שבא לחקור את מאדים, נתקע על מאדים.

לבד.

בלי יכולת לתקשר עם כדור הארץ.

או שבעצם אולי כן יש דרך?

אבל איך הוא שורד עד אז? האוכל הרי מוגבל!

ומה יקרה אם המערכות תומכות החיים יתקלקלו?

ואיך הוא בכלל נתקע לבד? ועוד על מאדים?

בכל כמה שנים שולחת נאס"א צוות מחקר למאדים.

כל צוות ממלא יומן (מניחה שהוא דיגיטלי, דיו שישרוד על מאדים הוא יקר) במהלך המשימה שלו, הספר הזה הוא בעצם היומן שמארק ממלא לאחר שננטש על הכוכב.

נוסף לסיפור עצמו, היומן מלא בעובדות על מאדים, נאס"א, חלליות, חלל, כימיה, בוטניקה, פיזיקה, גאולוגיה ובעוד נושאים מגניבים ומעניינים (באמת!) ובמחשבות של מארק על מצבו, על משפחתו, על נאס"א ועל חבריו לצוות שבטוחים שהם איבדו אותו.

העלילה עוברת תהפוכות - הנה יש פתרון! והוא עובד מצויין! אה, אויש, זה נדפק.. טוב, פתרון אחר. עובד מעולה! טוב, בעיה אחרת, גם לה יש פתרון:) אה, אויש, הבעיה הקודמת חזרה ועכשיו אין איך לתקן. או שאולי יש דרך?

בכל פעם שחשבתי שהנה, זהו, נמצא פיתרון אחרון, אין עוד בעיות שיכולות לצוץ - התבדיתי. מצד שני, כשכבר הייתי פסימית והייתי בטוחה שהפתרון יידפק הוא דווקא עבד מצויין עד הסוף...

בקיצור, עלילה מצויינת ולא צפויה, כתיבה קולחת, מעניינת ומשעשעת, גם אם לפעמים מייגעת (על הסברים טכניים הרבה פעמים רק רפרפתי).

אני ממליצה בכל פה.

מהרגע שהתחלתי לקרוא אותו לא יכולתי להניח אותו.

דיברתי עליו עם אשתי כל סוף השבוע עד שהיא בקשה ממני לסתום (רק בנימוס והעדינות האופיניים לה).

הוא לא רק נגע בי (יש המון ספרים כאלו, שנוגעים), אלא הרגשתי - פיזית, בגוף - שאני מחזיק ביד משהו אחר, ושאני רוצה לצלול לתוכו ולהתפלש בו עד תום.

״לבד על המאדים״, של אנדי וייר (הוצאת הכורסה/מודן) - במקור The Martian, Andy Weir (משנת 2011)

זה קרה לי עם שר הטבעות (כשהייתי בחטיבה)

זה קרה לי עם החייל האמיץ שוויק (כשהייתי בתיכון)

זה קרה לי עם בית הספר לקסם אישי (בגילאי העשרים) 

זה קרה לי עם הארי פוטר (לא זוכר מתי, כשהוא יצא)

זה קרה לי גם עם יונה ונער (כשהייתי בן קרוב לארבעים)

זה קרה לי עם מעט מאוד ספרים, וכשזה קרה, בדרך כלל זה לא נגמר בספר, אלא בסופר (או הסופרת).

בעיני, ״לבד על המאדים״ הוא התגלמות של גאונות יצירתית מצד אדי וייר. 

ומה זו גאונות יצירתית? קשה להגדיר אותה אבל קל לזהות אותה כשרואים אותה (וקוראים אותה).

הסיפור עצמו (סיפור המסגרת) פשוט - אסטרונאוט ננטש בטעות על המאדים ומנסה לחזור הביתה כנגד כל הסיכויים.

לכן, מאחר שהוא לכאורה פשוט, ודברים גאוניים הרבה פעמים הם פשוטים, ביליתי מאז כמה שעות בניסיון להבין מה יש בו, בספר הזה, שכל כך ריגש אותי. חשבתי עליו היום שוב, גם בזמן ששחיתי וגם בזמן שעבר מאז, ושבו אני מנסה להוציא את המים מאוזן שמאל בחוסר הצלחה.

התפתחות העלילה מונעת הרבה מאוד על ידי מדע, כולל פרטים. זה ספר שחובה ללמוד לימודי ליבה (ולהשקיע בהם) כדי להנות ממנו., מספיק צריך להבין קצת (ואולי קצת יותר מקצת) כדי להעריך את רמת התחקיר המטורפת שבוצעה על יד הסופר.

עם זאת, אני חושב שאפשר להתמסר לכתיבה גם בלי חמש יחידות במתמטיקה /פיזיקה/ כימיה/ ביולוגיה - צריך בעיקר לרצות.

זה ספר שגרם לי לצחוק בקול רם, כי הוא משלב בדרמה המתפתחת, כבדרך אגב, הומור עצמי וציניות (בעיקר מצד מארק וואטני, הגיבור, אבל לא רק), שגרם לי לרצות לשבת איתו ולשתות בירה.

זה ספר שמדבר על נחישות אנושית, ועל אופטימיות, על חוסר נכונות לוותר.

ואולי יותר מהכול, זה ספר שמדבר על סולידריות, על האופן שבו כל העולם, ממש כל העולם, נרתם להצלת אדם אחד, בודד, כי זה הדבר הנכון לעשותו.

אני רץ עכשיו (למעשה אני רק הולך מהר, כי השריר ברגל שמאל עדיין לא החלים עד הסוף מהקריעה) לקרוא את שאר הספרים שלו, וממליץ עליו בחום!

ותודה רבה לרוה גיל-מור שהפנה אותי אליו (ובהצלחה עם ״הטמעה״ שעושה צעדים ראשונים בנתיב הזה, אני רואה את הדמיון ומבין יותר טוב את אחד ממקורות ההשראה שלך)