
להשביע את הדרקון
אחרי שחוו משברים זוגיים בעקבות הניסיון לנהל זוגיות פתוחה בתל אביב, עידית וחלימי עוברים יחד עם בתם לבית המשפחה בעתלית, שהיה שייך בעבר לדוד מסתורי. לתדהמתה, עידית מגלה שהיא ניחנה ביכולת לנוע בזמן אל שנת 1240, שנת "מסע הצלב של הברונים" בארץ הקודש, אחד ממסעות הצלב התמוהים אך המוצלחים בתולדות הממלכה הצלבנית. היא מתיידדת עם אביר בשם ז'אן מארסוף, גבר מסקרן ודמות היסטורית אמיתית, ומתחילה לבקר באופן סדיר בעבר הרחוק. הרומן העדין שמתפתח בינה ובין ז'אן נפרש במקביל לסיפור האבולוציה של יחסיה עם בעלה, והיא נאלצת להתמודד עם המשמעות האמיתית והעמוקה של ריבוי אהבות, כשהפער בן שמונה מאות השנה בינה ובין המאהב שלה מסבך את העניינים אף יותר.
בספר הביכורים המרשים שלה, מאשה צור-גלוזמן (עיתונאית תרבות בעיתון "הארץ", ילידת ירושלים המתגוררת בגבעתיים) פורשת ביד בוטחת עלילה רבת-תהפוכות שבמרכזה גיבורה נשית מקסימה במיוחד שרק מבקשת לעצמה עוד כמה רגעי חיים מתוקים. היא לומדת להבין שאמנם לא הכול מושלם ועוד צפויות לה מהמורות זוגיות, אבל לאהבה אין גבול. תוך שהיא משתעשעת בפנטזיה היסטורית, רומנטית וארוטית, מפנה צור-גלוזמן מבט מפוכח ומלא הומור אל הנושא הסבוך, אך מצית את הדמיון, של נישואים פתוחים. כיף לקרוא את הספר הזה, כיף כמעט כמו להתאהב.
הספר זכה בפרס שרת התרבות ליצירת ביכורים
בשנת 2020 ובפרס גפן לספר המקור הטוב ביותר

לצפיה בכל הקופונים וההטבות באתר
מחירים לספר דיגיטלי
מחירים לספר מודפס
הוספת ביקורת
ביקורות
לכל אחד יש את הקטיגוריות המוזרות שלו לספרים. לי אישית יש "ספרים לפגיה עבור המתנה לרופאה" או "ספרים שאפשר לקרוא בזמן שהילדים צורחים ברקע והטלוויזיה דולקת בפול ווליום" (רוחות טובות מאת עינת שמשוני). לפני כמה חודשים נתקלתי בקטיגוריה חדשה: "ספרים שהם כנראה מעולים ברמות אבל יש לי אפס עניין לקרוא אותם, אבל אני אקרא בכל זאת, למרות שאני ממש לא רוצה, למרות שאני יודע שהם ממש טובים". את הקטיגוריה הזאת המצאתי בשביל להשביע את הדרקון.
להשביע את הדרקון הוא ספר הביכורים של מאשה צור גלוזמן והוא מעולה. למה הוא מעולה? כי במקום להביא לנו סיפור אחד טוב, הספר הזה מביא לנו שלושה סיפורים משולבים – הווה שכולל מסע אל העבר הרחוק, עבר קרוב שמביא אותנו להווה, ומטא. המטא הוא הספר שעידית קוראת, משתפת ומבקרת. עידית היא כמובן הדמות הראשית ושלשת הסיפורים מועברים על ידה בגוף ראשון.
אז נתחיל מהסיפור הראשון - עתלית. מסע מההווה אל העבר הרחוק. עידית נשואה לשאול חלימי. יש להם בת קטנה בגיל הגן שנקראת לילי. ילדה מפונקת ותובענית, אבל זה טיפוסי, כי בת יחידה והורים מאד אוהבים. משפחת חלימי גרה בעתלית.
באמצע מסיבת פטריות מטורפת עם חלימי, עידית מגלה שיש לה מטבע קסום שיכול להעביר אותה דרך שער במעיין לשנת 1240, התקופה שבה הצלבנים שלטו בישראל והקימו את ממלכת ירושלים הקדושה. שם, במאה ה-12, היא פוגשת את תיבו מלך נווארה והאציל הנשוי ז'אן ד'איבלין. ז'אן גם מציע לה פטריות, מתייחס אליה באדיבות ובנימוס כיאה לפיה שכרגע בקעה ממעיין ומהר מאד הופך למושא האהבה החדש שלה ומישהו שהיא נאלצת להסתיר מחלימי (כי איך היא בדיוק תסביר מסע בזמן ל-1240), וזה רלוונטי לסיפור השני - תל אביב.
תל אביב היא המקום שבו עידית וחלימי הכירו, התאהבו, התחתנו וכמעט התגרשו. עידית וחלימי מעולם לא רצו להרגיש כבולים אחד לשני. חלימי הוא רודף נשים סדרתי. הגבריות שלו דורשת ממנו להביא הנאה לכמה שיותר נשים והוא תמיד רץ מסטוץ אחד לשני. עידית מצדה רצתה, גם אחרי שהתחתנה, להרגיש חופשיה להמשיך ללכת למסיבות ולפלרטט (ואולי יותר) עם גברים צעירים מטומטמים שמתעניינים בה ועוזרים לה להמשיך להרגיש צעירה ויפה למרות שהיא כבר מבוגרת נשואה + 1. כשעידית וחלימי התחתנו, הם עשו זאת במסגרת נישואין פתוחים לא כובלים. בדמיון של עידית זה היה רעיון מעולה, אבל אחרי שהתחתנה גילתה שהדמיון הוורוד שלה מול המציאות של הנישואין הפתוחים עם חלימי היו שני דברים שונים. חלימי התעקש להסתיר מעידית את נשיו והיא מצידה התעקשה לדעת את כל הפרטים. המתח הזה הפך אותה לאט לאט לסטוקרית אובסיסיבית שהיתה חייבת לדעת איפה ועם מי הוא נמצא בכל רגע נתון. התגובה, הדי טבעיתף של חלימי היה להסתיר ממנה יותר ויותר. מפה לשם הם הגיעו לעתלית (תקראו את הספר, אני לא אספיילר את הכל).
הסיפור השלישי הוא המטא. עידית מתרגמת והמשימה הנוכחית שלה בסיפור הראשון הוא לתרגם ספר מגרמנית לעברית, "להשביע את הדרקון". לאורך כל הספר עידית נאבקת לקרוא אותו. וכך יוצא שאנחנו מקבלים פרק פה, פרק שם, של סיפור מעניין בגרמנית שמועבר לנו הקורא דרך עיניה הביקורתיות של עידית. מבחינתי הסיפור הזה היה מאד אירוני כי אני נאבקתי במשך שבועות לקרוא ספר על דמות ראשית שגם היא נאבקה לקרוא ספר והמטא הזה ממש לא נעלם מהעיניים שלי. מבחינתי, הסיפור הזה, למרות שהוא מאד צדדי לשני הסיפורים האחרים, היה החלק הכי מגניב בספר ומה שששידרג אותו, בעיני לפחות, בכמה דרגות.
אז למה לא רציתי לקרוא את הספר הזה? כי אני לא קהל היעד של הספר הזה וידעתי את זה לפני שהתחלתי לקרוא. בספר הזה יש תרבות סמים, מין חופשי, ואישה שאין לה בעיה לדבר על הגוף שלה שזה אומר, בין השאר, מחזור. אין לי בעיה, ואני אפילו נהנה, לקרוא על הנושאים האלו בהקשר מצחיק, אבל בהקשר רציני, מדובר בנושאים שפשוט לא מדברים אלי ואני לא מתחבר אליהם. ולא אין שום פסול באישה שמדברת על מחזור כמשהו טבעי (כי זה אכן טבעי) כמו שאין פסול בגבר שמדבר על לאונן. אני אישית פשוט לא רוצה לקרוא על זה. גם כל הקונצפט של נישואין פתוחים ממש לא מדבר אלי כקונצפט. כך שמה שיצא הוא שקראתי סיפור שהועבר בצורה מעולה על נושא שלא התחברתי אליו לפני הקריאה, וגם בסוף הקריאה נשארתי עם אותה תחושה. הייתי מסוגל להבין ולהתחבר לכל הדמויות ברמה השכלית, אבל ברמה האמוציונלית לא התחברתי לאף אחת מהן – וזה שוב כי אני לא קהל היעד וידעתי את זה לפני שהתחלתי.
אז למה קראתי את הספר בכל זאת? כי הספר הזה התמודד לפרס גפן, והחלטתי שאני קורא את כל הספרים שמתמודדים באותה שנה. בשנים קודמות הייתי מגיע לאייקון, רואה את הטופס בדוכן האגודה עם כל הספרים והסיפורים שמתמודדים ולא מצביע כי לא קראתי אף אחד מהספרים והסיפורים. השנה החלטתי שזה יהיה שונה. אמנם השנה יש קורונה ולא יהיה דוכן של האגודה (או אופציה לאסוף בקלות עותק פיזי של היה יהיה). עדיין, אני הולך לנסות לקרוא השנה את כל הספרים ואז לכתוב להם סקירה. האם "להשביע את הדרקון" היה שווה את זה? בכנות לא. אבל שוב, זה אני, לא הספר. הספר הזה מיועד למי שאוהב רומנטיקה, נשים שאין להן בעיה לדבר על הגוף שלהן, מערכות יחסים פתוחות וא.נשים שמרגישים שמסיבות וסמים הם חלק מהתרבות החברתית שלהם. בסופו של יום מדובר בספר טוב שלקהל הנכון בהחלט שווה להכיר.
לייק לביקורת
כולנו אוהבים לפרגן לעצמנו, אבל הפעם נשאיר את זה לאחרים (: