לילך

מעטים הספרים שאופן ותהליך העבודה עליהם מסקרן אותי כמעט כמו העלילה עצמה. במקרה של "לילך" זה ממש העסיק אותי.

מי היה מאמין שספר פרוזה שבמרכזו שתי דמויות בלבד ושמרביתו הוא רק דיאלוג, יכול להיות סוחף, מותח ומעניין עד כדי כך שאת חציו השני קראתי בפעימה אחת כדי לגלות מה יקרה. מדובר באתגר ספרותי לא פשוט המחייב יד מלווה בטוחה ומדויקת ועל כך שאפו גדול לעורכת ההוצאה, גל אלגר.

במה עוסק הספר?

אורן הוא סטודנט שנה א' לרפואה. הוא בחור שקט וביישן. לא מאלה שתופסים את קדמת הבמה או בכלל עולים עליה. הוא החרשן שלומד בלילות את כל שמות השרירים והעצמות שבגוף האדם ונופל שדוד מכוס גולדסטאר אחת. אורן גם מאוהב נואשות בלילך, סטודנטית שלומדת לצידו.

ולילך? היא ההיפך ממנו. יפיפיה, סוחפת, כריזמטית ומבריקה. מאלה שמסוגלים להקשיב בחצי אוזן ולדעת הכל במבחן. ויש לה גם סף מאוד גבוה לאלכוהול.

בכל הנוגע לאורן, לילך נמצאת על התפר.

מצד אחד ידידה, ומצד שני פתיינית. מגיעה מרקע דתי, אך מחביאה קעקועים רבים בשלל מקומות על גופה. אורן מנסה לגלות מי היא, אבל כל תשובה שהיא נותנת רק מובילה לאינספור שאלות חדשות.

צעד קדימה, שניים אחורה.

הסיבה לכך פשוטה - לילך מסתירה סוד.

סוד משמעותי, שעצם הגילוי שלו הופך את הדינמיקה בין השניים. השאלה היא כבר לא האם ביכולתה של לילך להחזיר לאורן אהבה, אלא האם הוא מסוגל להמשיך ולאהוב אותה.

מדובר בספר לא ארוך (כ- 180 עמודים) המשאיר אותנו עומדים בפני מראה ושואלים -

מה אנחנו היינו עושים לו היינו במקומם.

כל אחד ותשובתו.

שאלתי את נדב על מקורות ההשראה לספרו, ולדבריו, "מקור ההשראה שלי לכתיבת הספר היה הגוף האנושי. רגע ההשראה המזוקק התרחש במהלך מעבדת נתיחה שעשינו במסגרת קורס אנטומיה, שבו הכול נהפך לבלילה – החי והמת, הפנים והחוץ. כולם התמזגו לרגע, והיו לאחד. שם נולד הרעיון לסיפור. יתכן ששאפתי באותו יום יותר מדי מאדי תמיסת החניטה."

לסיכום, ספר מעניין, מותח, כתוב היטב ומעורר מחשבה. אהבתי וממליץ בחום.

טריגרים: הקאות, פירוט יתר על צרכים בחדר השירותים, מיניות, תיאורים של איברי גוף ואנטומיה.

התקבל לסקירה. תודה!

"הטבע שלנו משקר לפעמים, לא כל דבר טבעי הוא אמת. לא צריך לקבל את הטבע כאורים ותומים. אפשר לערער עליו לפעמים. אנחנו לא סתם עוד בעלי חיים רגילים. אתה לא חושב?"

הסיפור הוא פשוט ביותר – בחור מתחיל לימודים. בחור פוגש בחורה. בחור יוצא עם הבחורה לסיבוב. בחור מתאהב בבחורה. יש אניגמה סביב הבחורה וככל שהספר (הקצר למדי, יש לומר!) מתקדם, העלילה מתרכזת אך ורק בהם. דמויות המשנה שמופיעות מדי פעם רלוונטיות אך ורק לסביבה בה הבחור והבחורה נמצאים. לצורך העניין, קוראים להם אורן ולילך. פשוט, אבל לא כל כך פשוט כשסוגיות של בין לבינה עולים, כשדברים מורכבים מהחיים עולים, וכמובן- תעלומת הלילך שהיא בכלל עץ ולא פרח כמו שמקובל לחשוב.

אודה ואתוודה בפניכם – אני פחות בקטע של ספרות מקור. ספר המקור האחרון שקראתי היה אי שם באפריל והוא היה לא משהו. ולפניו, כנראה, זה היה "פטינגו אחד בחצר" של הדס קפלן. אז אתם מבינים איזה הישג זה להיתקל בתקציר של הספר ולהרגיש איזשהו עקצוץ כזה שיש פה משהו טוב ואיכותי. והוא עוד ספר קצר. והוא עוד ספר ביכורים. וכך – גמלה בליבי החלטה – חודש נובמבר יוקדש לספרי ביכורים. זה הראשון שבהם. הבא בתור יהיה או קומדיה או דרמה. יש לי כמה ספרי ביכורים בארסנל הדיגיטליים שלי.

"הבן אדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכם..." אומר מאיר אריאל באחד השירים מאותו אלבום שלילך ואני אוהבים. זה דמה מעט למה שהרגשתי באותם ימים מבולבלים — בוץ מתוחכם."

ומה חשבתי על הספר?

אני בוץ מתוחכם. ליטרלי בוץ מתוחכם. ובפסקה אחת – הספר הצליח להגדיר את כולנו. מן העפר נבראנו ואל העפר נשוב והלאה והלאה. אני לא בן אדם דתי במיוחד אבל אני חושב שהספר הזה יכול לעורר כמה וכמה מחשבות כי היו שם לא מעט נקודות שגרמו לי לחשוב קצת ואז לשלוח צילומי מסך לשני אנשים. כשזה קורה – זה אומר שהספר הזה מוצלח.

נדמה לי שקשה מאוד לכתוב ספר שיש בו רק שתי דמויות ראשיות (ומדי פעם הבלחות של דמויות משנה אקראיות) ובזה נדב טולדנו הצליח במשימתו להעביר ב181 העמודים שלו. כן, אני אחזור שנית. 181 עמודים. בדיגיטלי זה 1400 ומשהו אבל בחיי, לא הרגשתי שום הבדל. הספר מחולק לשלושה חלקים וכל "פרק" (אם ניתן לקרוא לזה ככה. אין מספור פרקים בספר הזה) מעוטר באיור של משהו שקשה לי לראות כי אני כבד ראייה אבל אין לי ספק שזה קשור לאנטומיית האדם- זו אומנות של ממש – להמעיט בכמה שפחות פרטים ועדיין לתפוס את העולם הפנימי העשיר של לילך ואורן.

אני לא יכול ממש לפרט מה האניגמה של לילך שהיא נושאת איתה כי זה ספוילר, אבל כשהוא מגיע – זה היה יכול ליפול למקומות שאני לא קיוויתי שזה לא יגיע אליו. לשמחתי הרבה, "לילך" לא נופל למקומות האלה והוא מתעסק בנושא הזה בצורה מאוד חכמה. והסיום – כמעט צעקתי על המסך מה זה הסיום הזה ולמה אין המשך לזה.