לנסוע באוטו מישראל לשיראז
הילה ושיץ ברק
״באמת חשבת לנסוע באוטו מישראל לשיראז, אַרְמין? זה אמיתי כל מה שאתה מספר לי עכשיו?״ אמא שאלה. עניתי לה שזה אמיתי. ״אמיתי מאוד, אימוּ.״ היא הסתכלה לי עמוק לתוך העיניים, שתקה כמה רגעים וחזרה ללגום מקערת המרק שלה, לא מתייחסת לסיפור המרעיש שזה עתה סיפרתי לה.
אַרְמין ברח עם הוריו מאיראן לארץ כשהיה בן חמש. הוא לא זוכר מזה הרבה. הסופרת המצליחה תקועה, וכבר כמה חודשים לא מצליחה לכתוב את הפרק האחרון בספרה החדש. אפליקציית וייז שמשתגעת ומכוונת נוסעים אל יער החלומות הלא גמורים. יצחק שמגדל שפם ויוצא להגן על מדיניות הצנע של שנות החמישים – אלה ועוד הם הגיבורים הפנטסטיים, הרגישים והמשעשעים בקובץ הסיפורים החדש של הילה ושיץ־ברק.
ושיץ־ברק יודעת לרקוח מתוק עם חריף, דמיון עם מציאות, פרוע עם פשוט. סיפוריה כתובים במיומנות ובכישרון ובוראים עולמות מעוררי מחשבה עם חוקים משלהם. זהו ספרה השני. קדם לו יצאתי לריצה ונתקלתי בגולדה מאיר – מרשימת האהובים של סטימצקי תשפ״ד, שנמכר באלפי עותקים.
לנסוע באוטו מישראל לשיראז מאת הילה ושיץ ברק הוא קובץ סיפורים שמערבב מתוק וחריף, דמיון ומציאות, ובונה גיבורים ועולמות שמעוררים מחשבה.
לצפיה בכל הקופונים וההטבות באתר
מחירים לספר דיגיטלי
מחירים לספר מודפס
הוספת ביקורת
ביקורות
אתחיל בסוף: הצורה שבה הילה כותבת סיפורים הזכירה לי (לפעמים) את האופן שבו מאיר אריאל כתב שירים.
סיפורים קצרים הם בעיני קצת כמו מנות ראשונות, ולעיתים (הקצרצרים) כמו משעשעי חך שלוקחים בביס אחד. הם מצד אחד קטנים, אבל מצד שני מאפשרים לסופר.ת מספיק מרחב פעולה כדי להפגין את יכולת הכתיבה ולהדגים עושר טעמים ומורכבות. בנוסף, היופי של ספר שבנוי מסיפורים קצרים הוא שאפשר לבחור בכל ישיבה כמות שמתאימה לרמת הרעב ובסוף גם לא חייבים מנה עיקרית.
קראתי את ״לנסוע באוטו מישראל לשיראז״ בכמה סבבים לאורך סוף השבוע האחרון, קצת בלי שהתכוונתי. הסיפור הראשון (שנקרא ״הפרק האחרון״) היה מנת פתיחה מעולה שעשתה טעם של עוד. הוא עוסק בכתיבה (ואני לא משתגע על סיפורים על כתיבה) אבל היה מצחיק, חכם, קצבי, שנון ועם פאנץ׳ – וגם לא ארוך (11 עמודים נטו).
כשקראתי עוד כמה סיפורים קצרים בשבת בבוקר (אחרי לילה שינה רצוף, ותודה לכל מי שאחראי על כך) נפתחה לי צ׳אקרת היצירתיות – האופן שבו הילה מצליחה ללוש חומרי יומיום, ללכוד בתוך הסיפורים חוויות קטנות (של ימי חולין) ולהיכנס במהירות לראשם של גיבוריה וגיבורותיה (עם גיוון נפלא של גיל, מגדר, עולם תעסוקתי ואפילו מצב מעורער נפשי/רגשי/אישיותי) באופן שמשקף תפיסות עולם ומציאות שונות היא נהדרת.
מתוך התפריט של עשרים וחמש המנות שבספר (שמונה עשר פרקים ועוד שבעה קטנטנים), היו כמה סיפורים טובים, הרוב היו טובים מאוד והיו כמה שבעיני פשוט מעולים (״סבטה״ נפלאה, ״כשמקשיבים לוויז בתוך חיפה״ הוא וואו!, ״זה לא באג זה פיצ׳ר״ פנטסטי). שלושת הסיפורים על ״ניירות העמדה״: זוויות, אבק ודיקטטורה העלו חיוך גדול בגלל נקודת המבט שמהן נכתבו, וסגנון הכתיבה של ״החתולה שקפצה מהפח״ הכניס אותי לעולם המספרת בכיף גדול.
אני לא מבקר ספרות גדול (וגם לא קטן), אלא סתם איש שכותב הגיגים על ספרים שמשאירים בי משהו מדי פעם, ו״לנסוע באוטו מישראל לשיראז״ הוא כזה (ומזכיר גם את ספרה הראשון של הילה ״יצאתי לריצה ונתקלתי בגודלה מאיר״).
הכתיבה של הילה מאוד אישית ואמיצה (בעיני) ושונה מהשטנץ המוכר. יש בסיפורים מודעות לכתיבה תוך כדי הכתיבה והתייחסות למילים עצמן שהקפיצה אותי פנימה והחוצה מהסיפור תוך כדי קריאה כמו עדשת זום. יש בהם גם, לעיתים, מודעות לקורא ששוברת את הקיר הרביעי, אבל לא באופן שהפריע לי לקרוא, אלא דווקא באופן שגרם לי להרגיש מיוחד, שהכותבת זוכרת שאני כאן ורואה אותי.
סיימתי אותו במוצ״ש, עם הרגשת שובע ועם הרגשה שקצת בא לי להיות חבר של הילה, כי מסקרן אותי להבין מקרוב איך האישה הזו חושבת – המערבולת האסוציאטיבית שמתרחשת לה בין האוזניים היא מרתקת, ובאותה מידה משולבת ביכולת הבעה נהדרת.
נהניתי מאוד, ממליץ ביותר.
לייק לביקורת
כולנו אוהבים לפרגן לעצמנו, אבל הפעם נשאיר את זה לאחרים (:
