מאה ואחת

שם: מאה ואחת

סופר: דינה מקומל פרידמן

שנת הוצאה: 2025

הוצאה: שתים בית הוצאה לאור



ספר זה התקבל לסקירה.

בשבוע הספר האחרון, הסתובבתי בין הדוכנים עם אשתי וחברים. הסתובבנו בין ילדים נרגשים, חובבי תרבות מושבעים, וסופרים המשתוקקים לקוראים. עברנו בין ההוצאות וחברים שלנו שהציגו את הספרים שלהם. מכולם זכורה לי הסופרת של הספר "מאה ואחת". אישה נעימת הליכות שפרסמה ספר הסובב סביב ההבטחה, שכל אחד ממאה ואחת הסיפורים המוצגים בו עומד על מאה ואחת מילים בדיוק. אין מילת קישור לא קשורה. אין חיבור מנותק. אין פועל ללא מעש. כמו מנה קולינרית, יקרה יותר ממה שהיא אמורה להיות, כל המרכיבים מזוקקים ל"ביס המושלם". לאחר השיחה מיהרתי להוסיף את הספר לרשימת המשאלות שלי, וכשההזדמנות לקרוא אותו לסקירה צצה, טוב, קרקרה לי הבטן.

הספר "מאה ואחת" הוא אסופת סיפורים. לא מדובר בגרסת מודרנית של "אלף לילה ולילה", אלא בגרסה הישראלית לשחרזדה. חלק מהסיפורים פורסמו בעבר כמו, "פסגות" ו-"תל אביב", וזכו בפרסים. הסיפורים מתמקדים, ברובם, בסיפורים קטנים. נקודות ורגעים מחייהם של האנשים הסובבים אותנו. הספר מחולק לשלושה חלקים, שאינם שווים באורכם, ומתמקדים בנושאים מסוימים. כמובטח בכל אחד מהחלקים יש סיפורים באורך של 101 מילים, וביחד הם מגיעים למאה ומשהו סיפורים. יש מספר קטן של סיפורים שהם בעצם אותו סיפור בחלקים. מה שנקרא, "פרקים". אני ציני כמובן, וכל אחד מהפרקים, או הסיפורים, שומר על ההבטחה של 101 מילים, ובעיקר שומר על האיכות והקול הייחודי של דינה.

אני לא רגיל לקרוא אסופות סיפורים. מרגיש כמו משהו לא אפוי. עוגה שלא הספיקה לתפוח. כמו האלגוריה למנת שף, היא טעימה והכל, אבל אחריה אני הולך לאכול פלאפל בשביל לשבוע. המזל של "מאה ואחת" הוא שדינה ממש, אבל ממש, יודעת לכתוב. בהתחלה כשהוצאתי את ספר הביכורים שלי נמנעתי מלקרוא לעצמי סופר. הסיבה לכך היא שאני מאמין שסופר/ת זה מישהו שיש לו כזאת שליטה בשפה, שהוא מסוגל לרתום אותה לצרכיו. דרך היכולת שלה להגיד הרבה במעט, דינה בהחלט יכולה לקרוא לעצמה סופרת. השפה עשירה, הרגש פורץ החוצה, התיאורים מדויקים, ויש אפילו מסרים חיוביים. פשוט אומנות. אבל, כמו באומנות, זה לא בהכרח לכולם.

בגלל המבנה הקצר שלהם, חלק מהסיפורים הרגישו לי קצת תבניתיים. אותה תבנית כמו של בדיחה. הצגה של הדמות, בניית מתח, ופאנץ'. רק שפה הפאנצ'ים צובטים בלב, במיוחד בחלק השני נקרא לו, האקטואלי. זאת לא בהכרח ביקורת. הרי זה כמו להאשים פסל בזה שהוא סטטי כל הזמן. אבל למי שלא רגיל ורוצה (וממש כדאי לו) להוסיף את "מאה ואחת" לספריה שלו, צריך לבוא מוכן. ספרים כמו "מאה ואחת", לטעמי, הם ספרים שלא קוראים ברצף. כל כמה זמן, כשרוצים זריקה של כתיבה חכמה ומדויקת, פותחים בעמוד אקראי וקוראים מספר סיפורים. אני חושב שההפסקה בין הסיפורים גם תעזור להעמיק בעומק הנסתר הנמצא בכל סיפור.

לסיכום, ספרים (או כל סוג של אומנות בעצם) נמצאים על סקלה שבין מוצר ליצירה. הרי טבעו של סיפור הוא לנדוד בין קוראים, ולכן בטבעו הוא מוצר שנועד להמונים. היצירה טבעה הוא לעצמה. בין מאה ואחת הסיפורים (פלוס מינוס) המוצגים ב"מאה ואחת" יש הנאה ויש מסרים, אבל בעיקר יש אומנות הכתיבה. חלק מהסיפורים יכולים להרגיש סתמיים. באים והולכים לפני שהספקנו להבין מה הם רצו מאיתנו. אבל כזאת היא אומנות. היא לא תמיד ברורה מהמבט הראשון. אני ממליץ בחום על "מאה ואחת". זאת פנינה של ספרות וכתיבה מקומית. טכנית נכונה, רגשית ומושכת. וכן, כל פסקה בסקירה הזאת עומדת על מאה ואחת מילים בדיוק.

טריגרים:

יש ממש קצת רמיזות של מיניות ואלימות, אבל לא משהו מפורט. אותו הדבר עם מוות ושכול.

מאה ואחת 

מאת דינה מקמל פרידמן 

 הוצאה שתיים 

בין ספרים עמוקים וחכמים , לספרים קלילים מהנים ואחרים , מוצאת את עצמי מבליחה ומפליגה לז'אנר הסיפורים הקצרים . 

מה שפעם היה הז'אנר הפחות מועדף עלי היום הוא הז'אנר המהווה לי כאור המנצנץ בקריאה , בין שלל הספרים ובפרט כשהוא ייחודי ומקורי , כמו הספר מאה ואחת , ספר ביכוריה של דנה מקמל פרידמן .

מאה ואחת טומן בחובו 101 סיפורים קצרצרים , שדינה כתבה ושזרה ביחדיות כביד האומן , כך שבכל סיפור מכיל 101 מילים לאורכו של כל סיפור . בחירה אסתטית של מבנה ודיוק של סיפור . 

ולא די בכך אלא , שבכל סיפור כל מילה חשובה , עוצמתית , ועומדת במבחן התוצאה , וכל שתיקה בין משפטים מדברת בעד עצמה ובמילים אחרות : "עולם גדול בהם נפתח " בו מצאתי אהבה ושבר ילדות וזיכרון , נשים ואימהות , חיים ופרידות והכל בנשימה אחת , אין פלא שהוא נגמע לי בשעתיים של קריאה .

" לעיתים צריך רק מאה ואחת מילים כדי לגעת באמת , כדי לפתוח סדק קטן בלב , שדרכו חודרים חיים שלמים כדי לגעת בלב ליבו של הקורא " ..... 

הסיפורים עוסקים בנושאים שידברו לכל קורא כמו : אהבה ופרידה , בדידות געגוע וחיפוש עצמי , היום יום והיופי שבפשטות , הזמן והחיים החולפים , סיפורים הנגמעים ונבלעים בלהט של קריאה .

היה לי קשה לבחור אחד מהם כי לכל אחד מהם היה ממש רגש וחיים . 

אך אם בכל זאת ארצה לבחור סיפור אחד בו הרגש היה עוצמתי במיוחד אבחר בסיפור האם והילדה בו האם מתבוננת בבתה הקטנה בשקט ,כשהיא נרדמת על כתפיה ,בו לא היתה עלילה דרמטית , אלא רגע יומיומי של מהות האימהות רגע שנגע לליבי בו מצאתי את הפחד שיום אחד הילדה תגדל ותעזוב את הקן , ואת הכרת התודה על תמצית הרגע הקטן והמזוקק של אהבת אם לבתה .

מאה ואחת הוא עונג צרוף !

ספר שאפשר לקרוא בנשימה אחת והוא נשאר בלב זמן רב אחרי שמסיימים לקרוא אותו , כי לפעמים לא צריך ספר עבה כדי להבין את החיים מספיקות מאה ואחת מילים שכתובות מהלב .

ממליצה בחום ! ובפרט לחובבי הז'אנר .