מאובן

לחש
זֶרַע עִקֵּשׁ תַּחַת הָאֶבֶן
נִזּוֹן מִן הַמֵּת
נוֹבֵט וּפוֹרֵחַ

המאובן של יעל בן-צבי מורד עשוי אברי גוף וחלקי נפש, שהתפרקו והתאבנו בעקבות פגיעה. בספרה היא מגוללת את סיפור ההתאבנות – התאבנותו של הגוף המחוּלל וקיפאונה של הנפש הפצועה.

זה ספר שצריך לקרוא מהתחלה ועד הסוף, לנוע בתוכו כמו בתוך מנהרה של חושך סמיך. הוא מזמין אותנו למסע שמתחיל בלב האדמה ונע מעלה, אל עבר אפשרות האור. בשפה ישירה ונוקבת ובפואטיקה שייחודה טמון דווקא בעדינותה, סוללת בן-צבי מורד נתיב בריחה.

זהו סיפורו של שורש עקשן, שגם אחרי שהתאבן, יש בכוחו להצמיח ניצן. זהו כתב עדות וכתב תביעה – עיקשת, חוזרת, צלולה – לזכור ולהיזכר, להשמיע ולהישמע. בכוח המילה למצוא את הדרך חזרה.