מופוואדאת - 505 ימים בשבי החמאס
"מופוואדאת – 505 ימים בשבי החמאס" הוא סיפור אמיתי, מטלטל ועוצר נשימה, על כוח רצון בלתי נתפס, אמונה עיקשת ותקווה שמסרבת להיכבות. אליה כהן, שנחטף ונכלא חמישים מטרים תחת לאדמה, עבר מסכת התעללות פיזית ונפשית קשה מנשוא – אך הצליח לשמור על האור הפנימי שלו, על הנפש שנלחמה בכל כוחה לשרוד ולהישאר אנושית. הספר מגולל את מאבקיו היומיומיים – מול שוביו, מול עצמו, ומול אלוהים – במציאות שבה כל רגע הוא משא ומתן – מופוואדאת – על החיים.
מעבר להיותו עדות אישית מצמררת, "מופוואדאת" מעניק לקוראים תובנות נדירות על התמודדות במצבי קיצון, על חוסן נפשי, ועל היכולת למצוא משמעות גם ברגעים האפלים ביותר. זהו ספר חובה לכל מי שמחפש השראה, עומק, והבנה חדשה של גבולות האנושיות. סיפור אמיתי על הישרדות ועל ניצחון הרוח.
סיפור מופוואדאת מציג את עומק העמידה האנושית וכוחה של התקווה בתנאים הקשים ביותר.
לצפיה בכל הקופונים וההטבות באתר
מחירים לספר דיגיטלי
מחירים לספר מודפס
הוספת ביקורת
ביקורות
על הספר
אני לא חושב שיש צורך בלהסביר על מה ולמה הספר. אין אחד ואחת שלא זוכרים את הרגע בו השבת השחורה תפסה אותנו, ואת הסיוט שאנחנו חיים בו מאז.
אבל, אנחנו גם עם למוד סבל ואסונות ולאט לאט אנחנו לומדים לחיות לצד האבל והכאב, וחטופים שחזרו מהגיהנום פותחים לנו שער קטנטן מהתקופה הנוראית מהזווית שלהם.
אלי-ה כהן פורש בפנינו את סיפורו שלו 505 ימים של רגעים מטלטלים שנעים על סקאלה לא נתפסת של תחושות ורגשות, כדי לחרוט על דפי ההיסטוריה עדות לאסון הנורא אבל גם כדי להראות לנו שיש תקווה, אפילו במקומות החשוכים ביותר.
מה חשבתי במהלך הקריאה
אני מודה ומתוודה, קטונתי. בדרך כלל סקירות ספרים (ולאחרונה גם סדרות וסרטים) זה משהו שבא לי בצורה זורמת יחסית, זה תחביב שהפך להרבה מעבר והכתיבה שלי מתפתחת כל הזמן. ועדיין, נכון לכתיבת שורות אלו אין לי מושג איך אפשר בכלל לסקור ספר שכזה, שהשאיר אותי חסר מילים ועם בטן מכווצת.
אלי-ה פותח בתחילת המסע שלו, או לפחות מנקודות זמן חשובות בחייו. החל משנות ילדותו ועד לרגע מסיבת הנובה והחטיפה עצמה, אם כי יש לציין שהקטעים די מתומצתים ובפחות מחמישים עמודים הוא מסכם את הרגעים המשמעותיים בחייו. כן חשוב לי להדגיש שהספר מתחיל קודם כל באחד הרגעים הקשים מהמסיבה, כשאלי-ה, זיו (בת זוגו) ואנשים נוספים לכודים במיגונית שרוססה בכדורים והופצצה ברימונים, ורק אז אנחנו קוראים עוד קצת על החיים שלפני.
מה מבחינת תיאורי השבי עצמם? טוב, אני לא מתכוון לייפות את העניין - לא מדובר בספר קל לעיכול משום בחינה כלשהי, אין באמת תיאורים גרפיים או מפורטים למדי אבל רק לחשוב על הסיטואציה גרם לי להצטמרר לאורך כל הקריאה. לא נתפס בעיניי מה שהחטופים עברו, ואני מאמין שגם מה שאנחנו שומעים כיום לא יכול להעביר את הסבל והקושי, ושאנחנו נשמע עוד הרבה מעבר למידע הקיים בעתיד.
זה גם נוכח בספר של אלי-ה, שכאמור לא מפרט בצורה גרפית או בשפה קשה אבל התוכן עצמו קשה מנשוא, זה לא עוד ספר פרוזה/פנטזיה, אלו החיים האמיתיים ולקרוא על רוע שכזה טלטל אותי בצורה לא רגילה.
מוטיב עיקרי בספר הוא שאלי-ה חוזר עליו ללא הרף הוא לשמור על הרוח הפנימית, הוא גם מתאר מצבי קיצון בלי אור בקצה המנהרה ששוב, קטונתי בכלל מלהבין אותם - אבל אלי-ה מספר שרק לשמור על הרוח שבו הצליחה להשאיר אותו בחיים. ברעב, בצמא ובלוחמה הפסיכולוגית שהופעלה עליו ועל חטופים נוספים.
חשוב לי מאוד להדגיש שלמרות שהספר קשה וכבד, הוא ממש לא מתמקד אך ורק בקושי. להיפך - לאורך הספר תקווה כלשהי שזורה במילים, והמטרה של הספר היא להוכיח שיש תקווה. תמיד, וגם במקומות החשוכים ביותר.
רגע לפני שאסיים אני אדבר על הטקסט והשפה בספר: הוא לגמרי אותנטי בעיניי, וחודר עמוק גם בלי לחשוף יותר מדי. אני חושב שסבב הגהה נוסף לפני שחרור הספר היה יכול לשפר את התוצר, אבל בכל זאת קראתי אותו בבת אחת ובנשימה עצורה.
לסיכום
זו לא הייתה סקירה רגילה, מה שממש לגיטימי בהתחשב בזה שאי אפשר בכלל לסקור עדות מטלטלת שכזו כמו ספר רגיל. אני לא כל כך מאמין בספרי "חובה" אבל לדעתי כל אחד ואחת שמסוגלים להכיל את התכנים צריכים לקרוא את מופוואדאת - ולו כדי להבין בקצת את החטופים ושורדי השבי.
240 עמודים | אוגוסט 2025
תודה שקראתם🎗️
לייק לביקורת
כולנו אוהבים לפרגן לעצמנו, אבל הפעם נשאיר את זה לאחרים (:
