מזל יתומה
אלא שהחיים בירושלים בתחילת שנות האלפיים מסרבים להיות אגדה זוהרת, ולמרות הפאר והביטחון שאחיטוב מרעיף על אביטל כאשר הוא מצרף אותה למשפחתו ' מניעיו מסתוריים ונסיבות הצטלבות מסלולי חייהם עלומות. משפחתו של אחיטוב היא משפחה חזקה, מלח הארץ, בני גיבורים וענקים, משפחה שאביטל היתה רוצה לעצמה. אלא שהפשע הקדום ' ואיתו גם שאלות על נסיבות לידתה של אביטל ועל אמה ' צף ועולה, משנה את מאזן הכוחות וחושף את פניהם האמיתיות של בני משפחת פורת. לאן גורלה ומזלה של אביטל מובילים אותה מכאן והלאה?
אביטל היא גיבורה בלתי נשכחת. סיפור חייה ' מלידתה ועד הפיכתה לאישה צעירה ' מזכיר לנו את סיפורי היתומות המפורסמים מהספרות הקלאסית: עלילה מפותלת, דאגה לגיבורה הראשית תוך כדי התפעלות מכוחותיה, ורצון עז שחסרי המוסר והצבועים יבואו על עונשם. דמויות המשנה גם הן חד־פעמיות, ואביטל נעה ביניהן כמו ספינה בסערה. כתיבתה של דהן קרליבך חיה ונועזת, נעה בין דמיון פרוע להבחנות חדות וקולעות על המציאות. סיפורה המרתק של אביטל חודר עמוק ללב, ובכל משפט ומשפט אנו מרגישים את כאבה. זהו ספר מותח, שובר לב ורומנטי להפליא, ספר שאי־אפשר להניח מהיד.
"מזל יתומה" הוא ספרה השמיני של גלית דהן קרליבך, זוכת פרס ראש הממשלה ופרס אקו"ם.
לצפיה בכל הקופונים וההטבות באתר
מחירים לספר דיגיטלי
מחירים לספר מודפס
הוספת ביקורת
ביקורות
אביטל היא עלמה בת עשרים בערך, יש לה שיער אדום, עבה וארוך, וזהו סימן הזיהוי שלה. היא בחורה חכמה ותמימה והיא כותבת, בשפה פיוטית וילדותית כאחד, על החיים שלה, על האמא שהכירה רק כמצבה על קבר ועל האבא שהיא מפנטזת למצוא.
הכתיבה היא ששבתה אותי בספר, השפה של הצעירה שמסתובבת לבדה בעולם, שפה שמיוחדת רק לה. היא שפת רחוב שמתובלת במליצה ובילדותיות, בעלת נסיגות קדימה ואחורה בתוכן הסיפור והרבה כאב שמסווה היטב, כיאה לבחורה אמיצה שצריכה לשרוד. בכתיבה של אביטל יש פנייה לרשויות, שלהם היא כותבת את הסיפור שלה, לא לקורא רנדומלי.
לאביטל יש חיבור כמעט על־טבעי לטבע. לכל מקום שהיא מגיעה הצמחים משגשגים, וכל חתולי הרחוב וכלבי השכונה זוכים ליחס אישי וחם, איכשהו גם כשהיא לא רוצה להעניק אותו. אהבתי מאוד את החיבור הזה, יש בו מעין אמירה שאנשים שלא אהובים בידי אנשים הטבע מחבק אותם ונותן להם אהבה. ושהם יודעים איך ומה להעניק לו בחזרה.
דרך ההסתכלות של אחיטוב על ביתו היחידה אנחנו לומדים על דרך ההסתכלות של אחיטוב על העולם, אני אוהבת את הרציונל וההיגיון שעומדים בבסיס חשיבתו. ועדיין, אני מסכימה עם עירד, לפעמים צריך לפעול ולא להעלים עין. אבל אני כן מבינה למה הוא העלים עין.
העלילה מפותלת ומסקרנת מאוד, הדמויות אמיתיות מאוד וההפרדה הברורה שיש בין הטוב לרע בסיפור אמיתית וכואבת.
הספר נפתח כך:
״כדי לספר לכם איך רצחתי את רמון, אני צריכה לספר לכם איך חיסלתי את אחיטוב. וכדי לספר לכם איך חיסלתי את אחיטוב, אני מוכרחה לספר קודם כול איך הרגתי את אמא שלי.״
זה, הדמות המרשימה של אביטל והכתיבה השובה סחפו אותי פנימה לתוך הספר וכמעט בלעתי אותו.
לקראת סוף הספר אביטל מסיימת את הכתיבה שלה והסיפור מסתיים בדרך אחרת, דרך דמויות שונות. אלמנט מעניין ומרענן. אהבתי אותו ואהבתי שיש המשכיות לעניין עורך הדין שמדי פעם צץ בספר.
אך בחוויה שלי, האלמנט לא מומש עד הסוף והיה קצר מדי. ולכן גם הסוף נאלץ להיות קל מדי.
– ומכאן והלאה ספוילרים –
הספר לא מדבר על אף רצח ואף חיסול, אביטל כל הזמן רומזת שהיא הולכת להפוך לסוכנת מוסד, אבל זה לא קורה.
במצב שבו היא כתבה את הסיפור שלה הגיוני מאוד שהיא חשבה שהיא הרגה את רמון ואחיטוב, אז כאילו יש פה היגיון עלילתי, אבל בסופו של דבר הספר מושך את הקורא לכיוון מסוים ולא הולך אליו.
כבר כשהיא הגיעה למות האֵם היה לי מוזר מאוד שהיא קוראת לזה ׳הרגתי׳ את אמא שלי, אבל חייכתי, אהבתי את זה. וכשהגעתי למוות של אחיטוב, כבר התאכזבתי, הרי הובטח לנו שהיא ׳חיסלה׳ את אחיטוב, וזה לא ׳חיסול׳, גם פה הקפידו על האחדה עם המקום שהיא נמצאה בו מבחינה רגשית ואישית כדי שזה יהיה בעל היגיון עלילתי.
אבל האכזבה הכי גדולה שלי, היה הרצח של רמון. לכמה רגעים הייתי מסופקת שסוף־סוף קיימו את מה שהבטיחו לי, אבל כמה רגעים בודדים וקצרים, כי הפתרון היה קל מדי.
תראו, נהניתי מהספר מאוד, ואפילו האלמנט הסופי של הספר היה הפתעה כיפית, אבל גם בו הייתה אכזבה, שם קיבלנו את כל הפתרונות של הספר על מגש של כסף, וכך גם אביטל.
ולא אהבתי את הסוף. אני לא אוהבת סיפורי סינדרלה.
לפי דעתי: רמון היה צריך למות והיא הייתה צריכה לעבור במעצר והשופטים היו צריכים לקרוא את מה שכתבה. כך שהצוואה של אחיטוב, הכתיבה שלה ועורך הדין של אחיטוב, היו מוכיחים שזו הייתה הגנה עצמית. כך היא הייתה אמורה לצאת ממעצר ולשלם סכום גבוה מאוד או משהו. ככה עדיין היה סוף טוב, ולא קל מדי.
וגם אם היא הייתה מחליטה לחיות עם עירד על פני אחאב מהסיבה שהיא כתבה במכתב הסופי לעורך הדין, היא לא הייתה צריכה להביא ילד כל כך מהר, או בכלל, היא הייתה צריכה ללכת עם עירד לחווה ההיא בסקוטלנד ולחיות שם לנצח עם בעלי חיים ורחוקה מהקיום האנושי. או בטיפול.
לדעתי, כמובן. ככה לפחות אני הייתי מסיימת את הספר, ולדעתי נכון יותר לדמויות ולעלילה.
עוד דבר שלא אהבתי הוא המכתב האחרון שלה, שבו, בגלל השנים שעברו והחברה שהיא חיה בה, השתנתה השפה המיוחדת שלה. גם כאן השינוי הגיוני מאוד עלילתית, אבל קשה להיפרד מהדמות שהתאהבנו בה שמדברת אחרת פתאום, שהיא דמות שונה פתאום, בלי שחווינו את השינוי. וככה יצאתי עם ההרגשה שלא זכיתי לפרידה ראויה מאביטל.
– סיום הספוילרים –
אז הסוף היה מתסכל מאוד בשבילי, ואני פחות ממליצה למי שלא נהנה מסופים טובים וקלים.
אבל אני בכל זאת ממליצה מאוד לחובבי הסינדרלות והסופים הטובים, אני בטוחה שתאהבו את הסוף.
והספר טוב בסך הכול, באמת שנהניתי:)
לייק לביקורת
כולנו אוהבים לפרגן לעצמנו, אבל הפעם נשאיר את זה לאחרים (:
