מים שאין להם סוף
הוספת ביקורת
ביקורות
הספר מספר על בחור ישיבה שניצב בפני התלבטויות להמשך דרכו: מקצוע ולימודים אקדמאיים, נישואין וכיוצ"ב. הספר מציג את הדמות הראשית תוך מעבר על יומנו האישי, המתאר את העבר, וקופץ אל ההווה. כך, אנו מתוודעים לטלטלות, לפגיעות ולחיבור שיש בישיבת ההסדר ובשירות הצבאי במסלול זה.
זו עבורי קריאה שנייה. בראשונה קראתיו מעט אחרי צאתו, כבחור הנכנס לישיבה. וסקרן הייתי לקרוא מה אולי מחכה לי, או מה עובר על אחד מחבריי שם. גם אני הייתי לפני נישואי הראשונים, בתקופת ההיכרות, כך שהתלבטות הגיבור הייתה גם התלבטותי, וממקום דומה. לעומת שאלות של ראשית הכניסה לישיבה: הבית, כשהכוונה לבית ההורים, מול הישיבה, ועוד – נגעו בי, עתה עולות וצפות השאלות האחרות, להן לא נתתי ליבי אז: דמותו של בוגר הישיבה לאחר צאתו משם, יישום אשר למד בישיבה – בחייו, מול הרפתקאות מגוונות ומאתגרות (עמ' 246–247):
"ופתאום אחרי קצת יותר משנה [מחוץ לישיבה, אחריה] אתה מסתכל עליו ורואה שהכול השתנה. שזו לא תיבה והמבול נשאר מבול [...] כיצד יכול להיות שמהחברותא שהיתה לי דוגמה לאהבת תורה לא נשאר דבר?"
יכולה להיות תחושב כבדה, הייתה ציפייה ותקווה שבישיבה ומהישיבה יוצאים אנשים טובים יותר (עמ' 49):
"רציתי לבכות, חשתי מרומה. מישהו הבטיח לי דבר ושיקר. ידעתי שאני במקום אחד וכעת העיניים נפקחות ואני מגלה שנשארתי באותו המקום שבו הייתי קודם. בלוח המשחק המשובץ ריבועים, מפוזרים סולמות וחבלים [...] והנה, לאחר שהתקדמתי במשבצות, מתאמץ לטפס בשלבי סולם, באה משבצת אחת, חבל עבה משתלשל ממנה, זורקת אותי אל נקודת ההתחלה..."
אי־שם, בנקודת ההתחלה, אני כבר בוגר יותר, מבין יותר, מכיר את עצמי יותר, ומכיר את העולם הזה, על כל שקריו ומעלליו, ואני מגיע עם כל ניסיון השנים והספרים שלמדתי, אך זו עדיין ההתחלה – וההמשך כאחד.
"לא התחלה ככל ההתחלות יש כאן [...] נחש הזמן משיל עורו ונוטש עברו מאחוריו; הנשר הבוגר משיר נוצותיו, נפרד מנוצות־מחוזות מעופו הקודמים; דלת אחת נסגרת, דלת אחת נפתחת ונפערת אל מסדרון ארוך וצר, משני צדיו דלתות אינסופיות, מזמינות אותי פנימה, משׁביעות אותי שלא אביט לאחור, מבטיחות שלא אתחרט" (עמ' 47).
ובתוך המסדרון, עובר מחדר לחדר, מציץ ונפגע, בהרפתקאות בלתי־פוסקות (עמ' 13):
"כאדם זר אני מביט בי, כאילו השעות האחרונות אינן שייכות לי, קורא אני בספר על עלילה של אחר, רוצה לסגור אותו בטריקה ולשוב אל חיי שלי".
ובאשר אני שם, בכל מקום שאליו הגעתי – ועוד אגיע, אולי טוב להתבונן ולקחת ניצוצות של הבנה פזורים ואבודים?
"מתי מצליח האדם לנוח מריצתו המטורפת ולבחון אם הוא רואה את חייו נכונה?" (עמ' 124–125).
וכך, חמוש בכל מה שעברתי ולמדתי, התעוררתי מתרדמתי, תוך כדי נסיעה מהירה על הכביש המהיר.
עיוורונות רבים יש. יש הנולדים עיוורים, ויש שמתעוררים באמצע חייהם: מהם לפתע בתאונה ופציעה קשה, ומהם בתהליך איטי של גסיסה. הליך זה מתקיים גם בדרך ההפוכה (עמ' 91):
"עיוורון עד אמצע החיים".
ממנו התעוררתי, ושבתי לראות קצת גם ללבב. בדומה לעיוור, הרואה רק את פנימיותו של האדם, יחד עם ראייה חיצונית המשלימה את התמונה.
"קשר בין לב ללב נרקם מאלפי חוטים שקופים הנמתחים מאחד לשני [...] הקִרבה בין שנים נקשרת מאלפי רגעים אנושיים, קצרים מדי ויפים מאין כמוהם. אהבה נולדת מתדרים סמויים, איתותים ממגדל פיקוח שבלב אחד אל אונייה נטרפת בלב סמוך, ולהפך" (עמ' 160–161).
דרך אונייה בלב ים, בלבב ימים, במים שאין להם סוף, והנה הגיעה אחרי הרפתקאות רבות לחוף מבטחים...
פתיח- ערב שבת, כ"ב אלול.
'ואז....
"יאיר!"
התנפצות.
"לא! יאיר...."
שברי זכוכית וסיבובי מכונית, עשן ורעש וחריקה מחרידה, שקט איום וריח חריף, מכה מתפרצת וצעקה חנוקה. הכול שחור'.
לקראת סיום וסגירת מעגלים-
'מירב (האחות הצעירה) מגיעה לבר-אילן.
אני פותח את דלת המכונית, זורק את התיק על המושב האחורי ומתחלף עם מירב, מתיישב מאחורי ההגה בשתיקה. איתות ונקישת חגורה.
מכבה את הרדיו.
טרוד.
מה עם השנה הבאה?
ומה עם נורית?
שתיקה חמורה.
"קרה משהו"?
שיר ברדיו. עוד שנה, עוד שנה.
ילדים חוצים, ואז...
לאאאאאאאאאאאאאאאא!'
התאונה הטילה את יאיר שטיינמץ, צעיר דתי ותלמיד ישיבת הסדר, למערבולת רגשית. הפציעה בעינו אירעה שבוע לפני ראש השנה והוא מוצא עצמו מאושפז במהלכו בתל השומר. בין הטיפולים וטיפות העיניים הוא מביא את סיפורו- דילמות ובחירות קשות, חשיפה עצמית וזכרונות. הוא מחזיר את הקורא דרך רישומיו במחברת לימי לימודיו בישיבת פְּניאל לא רחוק מירושלים ושירותו בגבעתי. חבריו ללימודים, ההישגים והסיפוק שבלימוד בצד ההתחבטויות. האם זו באמת מהות הכל? לימוד תורה וגמרא? הסביבה המוכרת, האוהדת, חברים והרב הלל הידען או שמא לפרוש כנפיים ולפנות ללימודי ארכיטקטורה בטכניון לאחר שעמד בתנאי הקבלה?
בסיפורו האישי ומשפחתו- הוריו והאחיות יעל ומירב נשזרים סיפורי המאושפזים עימו. קשיש שעבר את גיל שמונים ואב לארבעה בנים שעם הצעיר יש נתק וסכסוך ממושך הקורע אותו. רוצה להשאיר את העבר מאחוריו ולהתחבר מחדש עם בנו טרם ילך לעולמו. אלמוני שנפצע בעיניו בפיגוע בתל אביב הממחיש באכזריות עד כמה יכולים החיים להשתנות בשנייה- להיות במקום ובזמן הלא נכונים-ואינו מתקשר בעברית או אנגלית. אי אפשר כקורא לא לרצות לדעת האם סיפוריהם יסתיימו ב'הפי אנד' או אכזבה מרה.
הקשרים הארעיים עם צעירות שהכירו לו חבריו עד שפגש בנורית, מדריכה בבית אולפנה לעיוורים שחולקת עימו רגעי סיפוק אמיתי בעבודתה בצד משברים קשים המביאים אותה לדמעות. חניכתה נאווה יצאה לראשונה לטיול קצר בירושלים בעצמה כחלק מתהליך הלימוד, נורית עוקבת מרחוק וזוג מבוגר נוזף בה "את לא מתביישת? להסתכל ולא לעזור, ועוד בחורה דתייה...." . איתרע מזלם ורצה הגורל והיא היתה בארוע משפחתי בארצות הברית כשנפצע.
ייסורי המצפון של יאיר עקב הפצועה הזרה בתאונה. הרצון להתנצל ולבקש את מחילתה בצד החשש מהטלטלה הרגשית ותביעה אפשרית לדברי סוכן הביטוח שראה דבר או שניים בחייו.
המחבר מוליך את הקורא לעולם שונה של בחורי ישיבה, רגעי התעלות ושמחה בהישגי לימוד, חגים וארועים, לימודים בחברותא בצד משברים. ההערכה הרבה לרב שהינו מורה ומדריך רוחני ואוזנו תמיד כרויה לחניכיו הצעירים שעדיין מחפשים את דרכם.
לעתים מפורט מדי והדעת מוסחת. הקפיצות בין הזמנים תכופות, לעתים מפִּסקה אחת לבאה. סיפורו של יאיר אורך שנים בהן הקורא מוצא עצמו בעבר וחזרה להווה, לשינויים משמעותיים בחיי הדמויות המרכזיות, שמחות ואכזבות. הסגנון השונה, הפיוטי לעתים. פלפולי גמרא, ציטוטי מקורות ודיונים שלא כל אחד יתחבר אליהם.
צוהר לעולם שונה. הסיפור האישי הנחשף במהלך קריאת הספר וחלקי הפאזל נופלים למקומם בסופו.
מובא בשבעה פרקים -ימי האישפוז.