מתיר אסורים

“תדע כל אם עברייה שכל תלפיון שהלך ל-8200 וכשהשתחרר הקים חברה שהונפקה בזיליון דולר, היה היום רופא שיניים מבוקש בקריית אונו בלי הכלים, הקשרים והחשיפה שקיבל מצבא ההגנה.”

המשפט הזה הוא מסוג המשפטים שגורמים לך לעצור באמצע הקריאה - דווקא כי ברור שלא נכתב לשם הפרובוקציה (שׁהבנתי שכבר מתחוללת בבסיסים מסוימים באזור צומת גלילות), אלא מפני שהוא נוגע בעצב חשוף מאוד של החברה הישראלית: הקשר בין צבא, מעמד, הזדמנות, פריבילגיה, תחושת שליחות - והאופן שבו כל זה התערבב אצלנו למיתוס כמעט קדוש.

בעיניי, זה בדיוק מה שהופך את הספר הזה לחשוב. הספר לא עוצר בדרומה שהתחוללה ביחידת השבויים והנעדרים. הוא מעז לגעת בשכבות עמוקות יותר: מי זוכה להיות “במרכז”, מי נשאר בחוץ, מי מקבל את ההכשרה הכי טובה במדינה, מי הופך אחר כך ליזם מצליח ומאמין שזה קרה רק בזכות עצמו, ומי שילם את המחיר בגוף, בבוץ, בשטח או בנפש.

הדבר המרשים הוא שהביקורת הזו לא נכתבת מבחוץ. היא לא מגיעה ממקום של זרות, שנאה או רצון לשבור את הכלים. להפך. היא נכתבת מתוך מי שהיה בתוך המערכת, נהנה ממנה, מעריך אותה, מבין את הכוח שלה - ולכן גם מרשה לעצמו לשאול עליה שאלות קשות. זה דורש אומץ. לא אומץ של סיסמה, אלא אומץ מסוג נדיר יותר: לכתוב על הבית שלך בלי לעשות לו הנחות, אבל גם בלי להפוך אותו לקריקטורה.

וזו אולי הסיבה שהספר הזה עובד כל כך טוב. הוא לא ספר מתנצל, אבל גם לא ספר ציני. הוא רומן שמבין שמערכות גדולות מורכבות מאנשים טובים, מוכשרים ומסורים - ובאותה נשימה גם מהיררכיות, עיוורונות, פרוטקציות, אגו, פחד להשתייך לצד הלא נכון ורצון להתקדם. הוא מצליח להחזיק את כל זה יחד, וזה הישג לא קטן.

הספר חשוב לא רק בגלל הנושא שלו, אלא בגלל המקום שממנו הוא נכתב: מתוך המערכת, מתוך אהבה למדינה ומתוך סירוב להסתפק בסיפור נוח. הוא מזכיר שביקורת אמיתית אינה חוסר נאמנות. לפעמים היא בדיוק ההפך - ניסיון להציל משהו שעדיין מאמינים בו. ציונות 2023, אם נשתמש בשמו של אחד הפרקים בספר.

זה לא רק ספר למי שמתעניין בחטופים, במודיעין או בשבעה באוקטובר, אלא לכל מי שרוצה להבין משהו עמוק יותר על ישראל של השנים האחרונות: על המיתוסים שלה, על המעמדות החדשים שלה, על המחיר של ההצלחה, ועל השאלות שאנחנו חייבים להעז לשאול אם אנחנו רוצים להיות ראויים לכל מה שניתן לנו כאן.

קראתי את ״מתיר אסורים״, רב המכר החדש והמדובר, ואני רוצה להתחיל דווקא בווידוי אישי שלא קשור ישירות לספר.

במלחמה שירתתי יותר מ-200 ימים במפקדה של אוגדה 98 במהלך התקופה הזאת שמעתי לא מעט כעס, תסכול וביקורת קשה על יחידת השו״ן ועל חלק מההתנהלות שלה . גם לי היו שאלות, וגם אצלי חלק מהביקורת עדיין קיימת.

אבל אחרי שקראתי את הספר, אני מרגיש שלראשונה הצלחתי להבין באמת משהו ממה שעבר על האנשים שהיו שם. את הכאוס, את האחריות הבלתי אפשרית, את המחיר הנפשי, את הדילמות, את הפער בין מה שרואים מבחוץ לבין מה שמתרחש מבפנים. הספר לא מוחק ביקורת ולא מבקש מאף אחד לשכוח שאלות קשות, אבל הוא כן מאפשר לראות את האנשים שמאחורי המערכת - ולהעריך הרבה יותר את פועלם, את הכוונות, את המחויבות ואת העומס העצום שהם נשאו על הכתפיים.

וברמת הספר עצמו - הנאה צרופה.

״מתיר אסורים״ כתוב היטב, מותח, שוטף, אופטימי, שנון וכיפי לקריאה, גם כשהוא עוסק באחד הנושאים הכבדים והכואבים ביותר שאפשר לדמיין. יש בו קצב, רגש, הומור, אנושיות, ובעיקר יכולת נדירה להחזיק מורכבות בלי להפוך אותה לכבדה מדי.

זה ספר שממשיכים לחשוב עליו. יצאתי ממנו עם הרבה יותר הבנה, הערכה ומחשבות שילוו אותי עוד הרבה קדימה.

מתיר אסורים - מלכוד 22 הישראלי של שבעה באוקטובר

יש ספרים שמספרים מה קרה, ויש ספרים שמצליחים ללכוד כיצד מערכת שלמה נשמעה, דיברה וחשבה בשעה שההיסטוריה התפרקה סביבה. "מתיר אסורים" שייך לסוג השני.

זהו רומן תיעודי שנכתב מתוך יחידת השבויים והנעדרים בשבועות שאחרי שבעה באוקטובר. אבל החטופים, החיפושים והמבצעים הם רק שכבה אחת שלו. מתחתיה מסתתרות אמירות משמעותיות על אמ"ן, על בירוקרטיה צבאית, על מצוינות אנושית שנלכדת בתוך מערכת מסורבלת ועל אנשים שמנסים לעשות את הדבר הנכון בתוך מציאות שבה אין כמעט החלטה נכונה.

במובן הזה, זהו אולי "מלכוד 22" הישראלי של המלחמה. לא מפני שהמלחמה מצחיקה, אלא מפני שהאבסורד הבירוקרטי הופך בה לשיטת פעולה. באחת הסצנות הקשות והמצחיקות בספר, דיון שאמור לעסוק בהזדמנות מבצעית להצלת חטופים מוסט לתחקיר על עיצוב המצגת: "קודם כול הפונט. למה אריאל? אתם לא רואים ששאר השקפים במצגת בנרקיסים?" המספר מסכם ביובש: "במשך רבע השעה הבאה הסביר לנו אבנר איך מכינים מצגות. בשלב מסוים יצאתי מהחדר. ידעתי ש'יונתן הקטן' לא יוצג בקרוב."

כמו ב"מלכוד 22", איש אינו בהכרח טיפש או רע. להפך - רוב האנשים מוכשרים, מסורים ומשוכנעים שהם פועלים באחריות. האבסורד נוצר מהמפגש בין נהלים, היררכיה, מאבקי סמכות, פחד מטעויות והרצון להתקדם. "היס-מנים התרבו, סימני השאלה פחתו, הדעות הצטופפו", כותב מירון באחד המשפטים המדויקים בספר. במקום אחר הוא מנסח באכזריות את השינוי בדמותו של קצין המודיעין: "יותר לעבוד במיקרוסופט ופחות לאתגר את המערכת. יותר אסף רפפורט ופחות יואל בן פורת."

אם "בופור" לכד את הבוץ, העייפות והעולם הסגור של המוצב בלבנון, "מתיר אסורים" לוכד את אור הפלורסנט של המלחמה המודיעינית - מסכים, ראשי תיבות, מצגות, פוליטיקות ודיונים שבהם חיי אדם הופכים לשורות בטבלה. אחד המשפטים המצחיקים בספר הוא גם אחד העצובים: "מה זה בכלל אומר יעד שלהם? הוא שייך לאמא שלהם?" מאחורי הבדיחה נמצאת ביקורת עמוקה על מערכת שבה יחידות נאבקות על בעלות במידע ובמבצעים, גם כאשר הזמן אוזל והמשימה משותפת.

הביקורת על ההסתמכות המופרזת על טכנולוגיה חריפה לא פחות. מירון, שמגיע בעצמו מעולם ההייטק, אינו מתנגד לטכנולוגיה. הוא כן יוצא נגד הפולחן שלה ולחוסר היכולת להפוך יכולות מבריקות למערכת מתפקדת: "בעוד סטארטאפים וחברות הייטק התפקסו על הנושא ושייטו על המים כמו סירות מרוץ, באמ"ן כל יחידה פיתחה פתרונות שונים שלא דיברו אחד עם השני, והקהילייה כולה תמרנה בסרבול של נושאת מטוסים בחלק הצר של תעלת סואץ."

אבל "מתיר אסורים" אינו רק כתב אישום נגד אמ"ן. אילו היה כזה, הוא היה אולי אפקטיבי יותר כפמפלט, אבל משמעותי פחות כספרות. כוחו האמיתי נמצא ברגעים שבהם המערכת מפסיקה להיות מושג מופשט והמחיר שלה נרשם בגוף ובנפש.

אנשי היחידה משתמשים בראשי תיבות כדי להגן על ביטחון המידע ולשמור על מקצועיות. אלא שההרגל הופך בהדרגה למנגנון נפשי: "עם הזמן, אני חושב שזה שימש אותי ככלי הדחקה, ובשלב מסוים גם חטופים שכבר אותרו ונקברו בישראל נשארו אצלי בראשי תיבות לנצח." ברגע אחר המספר חוזר לביתו, מנסה לכתוב לאשתו דבר מה ואינו מצליח: "בסוף לא כתבתי כלום ולא ציירתי כלום. הלכתי לישון עם המדים."

המשפטים האלה הם שמונעים מהספר להפוך לספר חשבונות. הביקורת נכתבת מתוך אהבה עמוקה למערכת ולאנשים שבתוכה, ומתוך הכרה בכך שגם מפקדים חלשים, קצינים זהירים ואנשי מטה מסורבלים פועלים בתוך לחצים כמעט בלתי אפשריים. אין כאן חלוקה נוחה לגיבורים ולנבלים. יש אנשים מצוינים, כשלים מערכתיים והכרעות שבהן כל אפשרות עלולה להסתיים באסון.

ספרים אינם הופכים לקאנון מפני שמכריזים עליהם ככאלה, אלא מפני שהם מעניקים לחברה שפה שבעזרתה היא יכולה להבין את עצמה. "מלכוד 22" העניק לעולם שפה להבנת האבסורד של המנגנון הצבאי. "בופור" עשה זאת לדור המוצבים בלבנון. "מתיר אסורים" עשוי לעשות זאת לדור של שבעה באוקטובר - דור של מצוינות טקטית וכשל אסטרטגי, של טכנולוגיה עילית וארגון מסורבל, של מסירות אינסופית ופחד עמוק לקבל אחריות.

בסיום הספר כותב מירון: "עשיתי כמיטב יכולתי. ואז עוד קצת. אבל לא תמיד היה אפשר." אולי זה המשפט שמכיל את הספר כולו - את הגבורה, את הכישלון ואת חרדת הקודש של האנשים שניסו להשיב את החטופים הביתה.

ספר חשוב, כואב, מצחיק לפרקים ומטריד מאוד. ובעיקר - אחד הספרים הראשונים שמצליחים להפוך את הכאוס של התקופה לא רק לעדות, אלא לספרות.

לא הייתה לי היכרות מוקדמת עם הספר, אלא ראיתי שהוא מופיע ברשימת רבי המכר והסתקרנתי להבין על מה כולם מדברים.

מצאתי ספר כתוב היטב, מרתק, אבל בעיקר חשוב. הוא מצליח לקרב את הקורא אל תקופה קשה וכמעט בלתי נתפסת בלי צעקנות ובלי פשטנות שזה מצרך נדיר ביותר בישראל 2026.

קשה עד בלתי אפשרי לדמיין מה החבר׳ה האלה עברו. אני מאוד שמחה שמישהו השקיע את המאמצים (שניכר שהוכנסו לתוך הספר הזה שבנוסף לכל גם נפסל בצנזורה) כדי להעביר את הרוח הזו לעם ישראל.

לא ציפיתי שספר על נושא כל כך כבד יהיה כל כך קריא, חי ואנושי. מתיר אסורים מצליח לקחת אירוע לאומי עצום ולהעביר אותו דרך רגעים קטנים, אנשים אמיתיים בתחושה, ודילמות שנשארות איתך גם אחרי שסיימת.

זה ספר שגרם לי להבין קצת יותר מה עבר על מי שהיו שם ביחידה הזו ועוד יותר מזה להרגיש כמה אחריות כאב וכוח היו בתוך התקופה הזו.

“ואולי זה גדול מאמ״ן? אולי זה מדינת ישראל, המערב, תרבות הביטול. כולנו חיילים אלמונים, בלי מדים, שמביעים אך ורק את הדעה המותרת... הסוציולוגיה קובעת את הדעה. משורה ישחרר רק המוות.”

״מתיר אסורים״ הוא בעיניי ספר שחורג מגבולות העלילה והופך למשהו רחב בהרבה מרומן על יחידת השבויים והנעדרים. במדינה שעדיין לא הצליחה להקים ועדת חקירה, הוא וספרים דומים שעוד יבואו בעקבותיו יכולים לשמש מעין ועדת חקירה אלטרנטיבית - לא משפטית ולא רשמית, אלא תרבותית, אנושית, מלמטה למעלה, כמו שרק ישראל האהובה שלנו יודעת לייצר.

מבחינה ספרותית, זהו רומן ביכורים מרשים מאוד. הבחירה בגוף ראשון מדויקת במיוחד, משום שהיא אינה מציבה מולנו מספר יודע-כל שמסביר את המציאות מלמעלה, אלא אדם אחד, פגום ואמין, שמנסה להבין אותה מבפנים. הגיבור של מירון אינו “גיבור” במובן הרגיל של המילה. יש בו אשמה, אגו, פחד, שנינות, עייפות, רצון להיות משמעותי, וגם רגעים שבהם הוא מבין שהוא חלק מהמערכת שהוא מבקר. דווקא הסתירות האלה הופכות אותו לדמות משכנעת.

הספר מצליח להחזיק מתח לא רק דרך אירועים מבצעיים או גילויים מודיעיניים (שׁכל מי שקרא עיתונים במהלך המלחמה מכיר או מרגיש שהוא מכיר), אלא דרך מתח עמוק יותר: המתח בין ידיעה לאי-ידיעה, בין נאמנות לביקורת, בין פעולה לשיתוק, בין הרצון להציל לבין ההבנה שכל החלטה עלולה לגבות מחיר במקום אחר. מירון כותב פרוזה ישראלית מאוד - ישירה, לעיתים מחוספסת, לפעמים מצחיקה. אבל מאחורי השנינות יש עצב כבד מאוד.

בעיניי, החשיבות של ״מתיר אסורים״ היא בכך שהוא מצליח לעשות משהו שמסמכים רשמיים מתקשים לעשות: הוא מפרק נקודות כשל לא רק כעובדות, אלא כחוויה אנושית. הוא שואל איך נוצרות קונספציות, איך אנשים חכמים (מאוד) מפסיקים להקשיב, איך סוציולוגיה ארגונית הופכת לאמת מקצועית.

במובן הזה, הספר הוא לא תחליף לוועדת חקירה במובן המשפטי או המוסדי - אבל הוא בהחלט יכול להיות תחליף רגשי, תרבותי, מחשבתי. הוא לא בא לקבוע אחריות פורמלית, אלא לעזור לקורא להבין את האוויר שבתוכו הכשל התאפשר. את השפה. את השתיקות. את הפחד לצאת מהקו. את הנטייה של כל קבוצה, צבאית או אזרחית, להעדיף את מי שמדבר בשפה שהיא כבר מכירה.

ועדיין, וזה חשוב מאוד, ״מתיר אסורים״ אינו ספר פסימי. להפך. לצד הביקורת החריפה, יש בו עיסוק עמוק בתקווה, בתיקון וביכולת להשתנות. הוא לא כותב על המערכת כעל גוף רקוב שאין לו תקנה, אלא כעל בית פצוע שאנשים טובים פועלים כדי לתקן. הוא רואה את הכשלים אבל גם את המסירות והמצוינות.

כתל אביבי ותיק, אני חושב שזה גם אחד הדברים המעניינים בספר: הוא יכול היה להיכתב רק על ידי תל אביבי בנשמה. לא תל אביבי כקלישאה של בועה, אלא להפך - מישהו שמבין שהגיוון של העיר הזו, והיכולת של אנשים שונים לחיות וליצור ביחד (שכל מי שנמצא מספיק שנים בעיר מבין שזה אחד האפיונים המשמעותיים שלה) - היכולת הזו מאפשרת שלם שגדול מסך חלקיו. שהסטארטאפים, המילואים, בתי הקפה, החמ״לים, המשפחות, הציניות והאחריות האזרחית הם כולם חלק מאותו סיפור ישראלי. מירון מבין שאי אפשר לנתק בין האדם שיושב עם לפטופ בבית קפה לבין אותו אדם שמוצא את עצמו פתאום בתוך אחד החדרים הכבדים ביותר במדינה.

וזה אולי ההישג הגדול של הספר. הוא אינו מסתפק בלהיות “ספר על החטופים”, אף שזה נושא הליבה שלו. הוא הופך לרומן על חברה שלמה שנדרשת לשאול את עצמה מה קרה לה: איך היא חושבת, איך היא שותקת, איך היא מתיישרת, ואיך היא יכולה בכל זאת למצוא דרך חזרה אל אומץ, ספק, אחריות ותקווה.

״מתיר אסורים״ הוא ספר חשוב לא רק בגלל מה שהוא מספר, אלא בגלל מה שתקחו איתכם אחרי העמוד האחרון ואחרית הדבר המרגשת.

הוא כתוב כרומן, אבל נקרא גם כמראה. לא תמיד נעים להביט במראה הזו - אבל אולי בדיוק בשביל זה צריך ספרות.

“מתיר אסורים” הוא ספר שצריך לקרוא - דווקא עכשיו.

פעלתי רבות למען החטופים. הייתי חלק מהמטה, הגעתי כמעט כל שבוע לכיכר, חייתי את המאבק הזה מקרוב - רגשית, ציבורית ואנושית.

חשבתי שאני מבינה את המורכבות. חשבתי שאני יודעת כמה זה קשה.

אחרי שקראתי את “מתיר אסורים” הרגשתי שאני מבינה באמת עוד שכבה שלמה - חשובה ומשמעותית - של הסיפור.

הספר קולח, קריא ומרתק וכוחו בכך שיצליח למשוך כל קורא מן השורה שאוהב ספרי מתח.

עם זאת, השפה המיוחדת של הספר מצליחה לדייק משהו שקשה מאוד להסביר מבחוץ: את הכאוס. את חוסר הוודאות הנורא. את הדילמות והמחירים שעמדו בפני מי שפעלו בתוך היחידה ובתוך המערכת. הספר לא בא להגיד שצד אחד צדק וצד אחר טעה. להפך - הוא מצליח להראות עד כמה המציאות הייתה מורכבת, עד כמה כל החלטה נשאה מחיר, ועד כמה כחברה שילמנו מחירים כבדים בכל כיוון שאליו הסתכלנו.

וזה בעיניי הכוח הגדול שלו ומה שהופך אותו ליצירת מופת. הוא לא מבקש מאיתנו להרגיש עוד פעם את מה שכבר הרגשנו (ושאני לפחות מנסה קצת ״להתרחק״ ממנו). הוא מבקש מאיתנו לחשוב. להבין. לשאול שאלות קשות שיתכן ונמנענו מלשאול בזמן אמת כשהתותחים רועמים.

הכי קל עכשיו להמשיך הלאה. להגיד שהחטופים חזרו, שהסיפור נגמר, שאפשר לנשום. אבל דווקא עכשיו, כשהכאב קצת פחות משתק, יש לנו אחריות לדבר על הדברים האלה באמת. בלי סיסמאות, בלי צדקנות, בלי לברוח מהמורכבות.

“מתיר אסורים” הוא לא רק ספר חשוב על מה שהיה. הוא הזמנה לשיחה שאנחנו כחברה חייבים לקיים עכשיו - לפני שנשכח, לפני שנשטח את הסיפור, ולפני שנאבד את ההזדמנות להבין מה עברנו ומה אנחנו חייבים לתקן.

זה משפט שאני כותבת לעיתים נדירות אבל כשמגיע, מגיע - מדובר בקריאת חובה.

מאוד נהניתי מ״מתיר אסורים״ - לא חלמתי שספר על החטופים יכול להיות גם מותח, אנושי ואפילו משעשע לעיתים. זה ספר שנכנס מתחת לעור, ואני מרגיש שהוא ימשיך ללוות אותי עוד הרבה אחרי שסיימתי לקרוא.