מתיר אסורים

“תדע כל אם עברייה שכל תלפיון שהלך ל-8200 וכשהשתחרר הקים חברה שהונפקה בזיליון דולר, היה היום רופא שיניים מבוקש בקריית אונו בלי הכלים, הקשרים והחשיפה שקיבל מצבא ההגנה.”

המשפט הזה הוא מסוג המשפטים שגורמים לך לעצור באמצע הקריאה - דווקא כי ברור שלא נכתב לשם הפרובוקציה (שׁהבנתי שכבר מתחוללת בבסיסים מסוימים באזור צומת גלילות), אלא מפני שהוא נוגע בעצב חשוף מאוד של החברה הישראלית: הקשר בין צבא, מעמד, הזדמנות, פריבילגיה, תחושת שליחות - והאופן שבו כל זה התערבב אצלנו למיתוס כמעט קדוש.

בעיניי, זה בדיוק מה שהופך את הספר הזה לחשוב. הספר לא עוצר בדרומה שהתחוללה ביחידת השבויים והנעדרים. הוא מעז לגעת בשכבות עמוקות יותר: מי זוכה להיות “במרכז”, מי נשאר בחוץ, מי מקבל את ההכשרה הכי טובה במדינה, מי הופך אחר כך ליזם מצליח ומאמין שזה קרה רק בזכות עצמו, ומי שילם את המחיר בגוף, בבוץ, בשטח או בנפש.

הדבר המרשים הוא שהביקורת הזו לא נכתבת מבחוץ. היא לא מגיעה ממקום של זרות, שנאה או רצון לשבור את הכלים. להפך. היא נכתבת מתוך מי שהיה בתוך המערכת, נהנה ממנה, מעריך אותה, מבין את הכוח שלה - ולכן גם מרשה לעצמו לשאול עליה שאלות קשות. זה דורש אומץ. לא אומץ של סיסמה, אלא אומץ מסוג נדיר יותר: לכתוב על הבית שלך בלי לעשות לו הנחות, אבל גם בלי להפוך אותו לקריקטורה.

וזו אולי הסיבה שהספר הזה עובד כל כך טוב. הוא לא ספר מתנצל, אבל גם לא ספר ציני. הוא רומן שמבין שמערכות גדולות מורכבות מאנשים טובים, מוכשרים ומסורים - ובאותה נשימה גם מהיררכיות, עיוורונות, פרוטקציות, אגו, פחד להשתייך לצד הלא נכון ורצון להתקדם. הוא מצליח להחזיק את כל זה יחד, וזה הישג לא קטן.

הספר חשוב לא רק בגלל הנושא שלו, אלא בגלל המקום שממנו הוא נכתב: מתוך המערכת, מתוך אהבה למדינה ומתוך סירוב להסתפק בסיפור נוח. הוא מזכיר שביקורת אמיתית אינה חוסר נאמנות. לפעמים היא בדיוק ההפך - ניסיון להציל משהו שעדיין מאמינים בו. ציונות 2023, אם נשתמש בשמו של אחד הפרקים בספר.

זה לא רק ספר למי שמתעניין בחטופים, במודיעין או בשבעה באוקטובר, אלא לכל מי שרוצה להבין משהו עמוק יותר על ישראל של השנים האחרונות: על המיתוסים שלה, על המעמדות החדשים שלה, על המחיר של ההצלחה, ועל השאלות שאנחנו חייבים להעז לשאול אם אנחנו רוצים להיות ראויים לכל מה שניתן לנו כאן.

קראתי את ״מתיר אסורים״, רב המכר החדש והמדובר, ואני רוצה להתחיל דווקא בווידוי אישי שלא קשור ישירות לספר.

במלחמה שירתתי יותר מ-200 ימים במפקדה של אוגדה 98 במהלך התקופה הזאת שמעתי לא מעט כעס, תסכול וביקורת קשה על יחידת השו״ן ועל חלק מההתנהלות שלה . גם לי היו שאלות, וגם אצלי חלק מהביקורת עדיין קיימת.

אבל אחרי שקראתי את הספר, אני מרגיש שלראשונה הצלחתי להבין באמת משהו ממה שעבר על האנשים שהיו שם. את הכאוס, את האחריות הבלתי אפשרית, את המחיר הנפשי, את הדילמות, את הפער בין מה שרואים מבחוץ לבין מה שמתרחש מבפנים. הספר לא מוחק ביקורת ולא מבקש מאף אחד לשכוח שאלות קשות, אבל הוא כן מאפשר לראות את האנשים שמאחורי המערכת - ולהעריך הרבה יותר את פועלם, את הכוונות, את המחויבות ואת העומס העצום שהם נשאו על הכתפיים.

וברמת הספר עצמו - הנאה צרופה.

״מתיר אסורים״ כתוב היטב, מותח, שוטף, אופטימי, שנון וכיפי לקריאה, גם כשהוא עוסק באחד הנושאים הכבדים והכואבים ביותר שאפשר לדמיין. יש בו קצב, רגש, הומור, אנושיות, ובעיקר יכולת נדירה להחזיק מורכבות בלי להפוך אותה לכבדה מדי.

זה ספר שממשיכים לחשוב עליו. יצאתי ממנו עם הרבה יותר הבנה, הערכה ומחשבות שילוו אותי עוד הרבה קדימה.

לא הייתה לי היכרות מוקדמת עם הספר, אלא ראיתי שהוא מופיע ברשימת רבי המכר והסתקרנתי להבין על מה כולם מדברים.

מצאתי ספר כתוב היטב, מרתק, אבל בעיקר חשוב. הוא מצליח לקרב את הקורא אל תקופה קשה וכמעט בלתי נתפסת בלי צעקנות ובלי פשטנות שזה מצרך נדיר ביותר בישראל 2026.

קשה עד בלתי אפשרי לדמיין מה החבר׳ה האלה עברו. אני מאוד שמחה שמישהו השקיע את המאמצים (שניכר שהוכנסו לתוך הספר הזה שבנוסף לכל גם נפסל בצנזורה) כדי להעביר את הרוח הזו לעם ישראל.

לא ציפיתי שספר על נושא כל כך כבד יהיה כל כך קריא, חי ואנושי. מתיר אסורים מצליח לקחת אירוע לאומי עצום ולהעביר אותו דרך רגעים קטנים, אנשים אמיתיים בתחושה, ודילמות שנשארות איתך גם אחרי שסיימת.

זה ספר שגרם לי להבין קצת יותר מה עבר על מי שהיו שם ביחידה הזו ועוד יותר מזה להרגיש כמה אחריות כאב וכוח היו בתוך התקופה הזו.

“ואולי זה גדול מאמ״ן? אולי זה מדינת ישראל, המערב, תרבות הביטול. כולנו חיילים אלמונים, בלי מדים, שמביעים אך ורק את הדעה המותרת... הסוציולוגיה קובעת את הדעה. משורה ישחרר רק המוות.”

״מתיר אסורים״ הוא בעיניי ספר שחורג מגבולות העלילה והופך למשהו רחב בהרבה מרומן על יחידת השבויים והנעדרים. במדינה שעדיין לא הצליחה להקים ועדת חקירה, הוא וספרים דומים שעוד יבואו בעקבותיו יכולים לשמש מעין ועדת חקירה אלטרנטיבית - לא משפטית ולא רשמית, אלא תרבותית, אנושית, מלמטה למעלה, כמו שרק ישראל האהובה שלנו יודעת לייצר.

מבחינה ספרותית, זהו רומן ביכורים מרשים מאוד. הבחירה בגוף ראשון מדויקת במיוחד, משום שהיא אינה מציבה מולנו מספר יודע-כל שמסביר את המציאות מלמעלה, אלא אדם אחד, פגום ואמין, שמנסה להבין אותה מבפנים. הגיבור של מירון אינו “גיבור” במובן הרגיל של המילה. יש בו אשמה, אגו, פחד, שנינות, עייפות, רצון להיות משמעותי, וגם רגעים שבהם הוא מבין שהוא חלק מהמערכת שהוא מבקר. דווקא הסתירות האלה הופכות אותו לדמות משכנעת.

הספר מצליח להחזיק מתח לא רק דרך אירועים מבצעיים או גילויים מודיעיניים (שׁכל מי שקרא עיתונים במהלך המלחמה מכיר או מרגיש שהוא מכיר), אלא דרך מתח עמוק יותר: המתח בין ידיעה לאי-ידיעה, בין נאמנות לביקורת, בין פעולה לשיתוק, בין הרצון להציל לבין ההבנה שכל החלטה עלולה לגבות מחיר במקום אחר. מירון כותב פרוזה ישראלית מאוד - ישירה, לעיתים מחוספסת, לפעמים מצחיקה. אבל מאחורי השנינות יש עצב כבד מאוד.

בעיניי, החשיבות של ״מתיר אסורים״ היא בכך שהוא מצליח לעשות משהו שמסמכים רשמיים מתקשים לעשות: הוא מפרק נקודות כשל לא רק כעובדות, אלא כחוויה אנושית. הוא שואל איך נוצרות קונספציות, איך אנשים חכמים (מאוד) מפסיקים להקשיב, איך סוציולוגיה ארגונית הופכת לאמת מקצועית.

במובן הזה, הספר הוא לא תחליף לוועדת חקירה במובן המשפטי או המוסדי - אבל הוא בהחלט יכול להיות תחליף רגשי, תרבותי, מחשבתי. הוא לא בא לקבוע אחריות פורמלית, אלא לעזור לקורא להבין את האוויר שבתוכו הכשל התאפשר. את השפה. את השתיקות. את הפחד לצאת מהקו. את הנטייה של כל קבוצה, צבאית או אזרחית, להעדיף את מי שמדבר בשפה שהיא כבר מכירה.

ועדיין, וזה חשוב מאוד, ״מתיר אסורים״ אינו ספר פסימי. להפך. לצד הביקורת החריפה, יש בו עיסוק עמוק בתקווה, בתיקון וביכולת להשתנות. הוא לא כותב על המערכת כעל גוף רקוב שאין לו תקנה, אלא כעל בית פצוע שאנשים טובים פועלים כדי לתקן. הוא רואה את הכשלים אבל גם את המסירות והמצוינות.

כתל אביבי ותיק, אני חושב שזה גם אחד הדברים המעניינים בספר: הוא יכול היה להיכתב רק על ידי תל אביבי בנשמה. לא תל אביבי כקלישאה של בועה, אלא להפך - מישהו שמבין שהגיוון של העיר הזו, והיכולת של אנשים שונים לחיות וליצור ביחד (שכל מי שנמצא מספיק שנים בעיר מבין שזה אחד האפיונים המשמעותיים שלה) - היכולת הזו מאפשרת שלם שגדול מסך חלקיו. שהסטארטאפים, המילואים, בתי הקפה, החמ״לים, המשפחות, הציניות והאחריות האזרחית הם כולם חלק מאותו סיפור ישראלי. מירון מבין שאי אפשר לנתק בין האדם שיושב עם לפטופ בבית קפה לבין אותו אדם שמוצא את עצמו פתאום בתוך אחד החדרים הכבדים ביותר במדינה.

וזה אולי ההישג הגדול של הספר. הוא אינו מסתפק בלהיות “ספר על החטופים”, אף שזה נושא הליבה שלו. הוא הופך לרומן על חברה שלמה שנדרשת לשאול את עצמה מה קרה לה: איך היא חושבת, איך היא שותקת, איך היא מתיישרת, ואיך היא יכולה בכל זאת למצוא דרך חזרה אל אומץ, ספק, אחריות ותקווה.

״מתיר אסורים״ הוא ספר חשוב לא רק בגלל מה שהוא מספר, אלא בגלל מה שתקחו איתכם אחרי העמוד האחרון ואחרית הדבר המרגשת.

הוא כתוב כרומן, אבל נקרא גם כמראה. לא תמיד נעים להביט במראה הזו - אבל אולי בדיוק בשביל זה צריך ספרות.