נאמנות

על הספר

ניו יורק בשנות ה20, סיפורי חיים של אנשים שהצליחו באותה תקופה - יחד עם ביקורים במקומות שהם לא בהכרח ניו יורק. זה המשפט הראשוני והיבש לסטאפ של הספר.

את נאמנות קשה מאוד לתקצר מבלי לספיילר, ובכל זאת אפשר לנסות לומר שהוא מסע של דמות מרכזית והסובבים אותה לאורך השנים יחד עם התעסקות צמודה בעולם הפיננסים ונושאים נוספים שלא ברורים במבט ראשון.

הספר מחולק לארבעה חלקים בעלי קול מספר שונה שגם הם מחולקים לתתי פרקים, אפשר לומר שכל חלק הוא סיפור בפני עצמו.

מה חשבתי במהלך הקריאה

אמ;לק: ספר מבריק ומיוחד, שמתגמל אחרי התחלה מעורפלת וקצת קשוחה.

נאמנות היה אחד מהספרים שחיכו יפה ברשימת "יום יבוא", היום אכן בא בעקבות המלצה כפולה (אתן יודעות מי אתן) וגם חשק עז לקרוא ספר קצת כבד יותר.

מה אומר ומה אדבר, נהניתי כל כך ולדעתי הוא אחד מספרי הפרוזה הכי טובים שקראתי השנה. מדובר בספר לא פחות מגאוני.

כמו שרשמתי בשורה הראשונה, לדעתי לחלק מהקוראים יהיה קצת קשה עם החלק הראשון כי הוא אכן מעורפל, אני יכול לספר שאישית מיד בשורות הראשונות משהו תפס אותי ותהיתי לאן הסיפור ילך.

למה החלק הראשון קצת קשוח? קודם כל המבנה שבו הוא כתוב משאיר את הקורא בערפל מבחינת הבטחה או פרמיס לסיפור, והדמויות שטוחות מאוד - בראש שלי הסצנות היו בשחור לבן בזמן קריאת החלק הראשון.

אבל אז, מהחלק השני והלאה אירועים מקבלים נפח ודמויות נחשפות כבעלות אופי.

אין צורך לציין שכבר הייתי מושקע בסיפור מההתחלה אבל ככל שהתקדמתי ניסיתי להבין הקשרים מסוימים, וכשבסוף הצלחתי למצוא אותם התרשמתי מאוד מהמחשבה מאחורי השורות, מעבר לבניה הכל כך חכמה של ה"שטיק" הספרותי יש גם עניין של מסרים שאפשר להבין רק בשלבים מאוחרים יותר בקריאה.

אני חושב שאחד הדברים הכי יפים בכתיבה של דיאז, זו העובדה שלמרות שאפשר להתייחס לספר כארבעה יצירות שונות או רק כאחת, הספר כל הזמן מתפתח ובאיזשהו שלב הפסקתי לספור כמה פעמים שיניתי את דעתי על הדמויות או על כל דבר אחר בעלילה, זה חשוב מאוד בהתחשב בעובדה שמדובר בספר שמצריך קצת סבלנות.

חשוב לי לציין שהספר אמנם כתוב בפרוזה די גבוהה אבל בסך הכול הוא מאוד נגיש לקורא ממוצע, גם אם יש קטעים טכניים קצת של הסברים לגבי כלכלה ונושאים דומים שהייתי צריך לקרוא פעמיים, הספר כתוב נהדר והקריאה מרתקת.

גולת הכותרת בעיניי בכל הנוגע לנאמנות זה המסרים שהזכרתי כבר, יש משהו בספר שמשאיר חלק ממנו אצלי כקורא לחיים האמיתיים שמקפיץ אותו והופך אותו למיוחד עבורי, קשה לי מאוד לתאר את הרגע שסיימתי את הספר אבל זה בהחלט היה רגע מיוחד ואני כל כך שמח שקראתי אותו סוף סוף.

אחרי הנימוקים למה אישית אהבתי את הספר, אני אגיד שאני מסוגל להבין קוראים שנטשו אותו או סיימו ופחות התחברו - המעבר בין קולות וסגנונות יכול להיות קצת יותר מדי, בנוסף חלק חשוב ממנו דן לא בהכרח על העלילה עצמה אלא עם משקל משמעותי לחיים האמיתיים (שזה עוד פרט שבזכותו כל כך נהניתי מהספר).

לסיכום

איזה.ספר.מדהים.

בסוף הקריאה חשבתי לעצמי שזה אמנם יצא קצת משעשע שהספר הקודם שקראתי וסקרתי היה מלון הזכוכית שגם הוא מתעסק בעולמות הפיננסיים, אבל הם שונים לחלוטין אחד מהשני ואת כל אחד מהם שווה לקרוא בתור יצירה נפרדת.

מומלץ לחובבי פרוזה, ספרים בעלי סגנון כתיבה שונה, ורומנים היסטוריים.

תודה שקראתם:)

תקציר: קורותיהם של זוג ניו יורקי בשנות העשרים של המאה העשרים, סובבים סביב השקעות פיננסיות וצבירת עושר אגדי, אך גם תככים ואפלוליות. סיפור המסגרת מסופר כמה פעמים על ידי מספרים שונים שלכל אחד מהם נקודת מבט ואינטרסים שונים ועל הקורא לנסות ליישב בין הסיפורים ולהבין מתוכם מה האמת.

דעה: יש ספרים שסוחפים את הקורא מהרגע הראשון, ויש ספרים שמתניעים יותר לאט. הספר הזה הוא קיצוני: הוא מתחיל לאט מאוד, ורק לקראת אמצע הספר מתחילה להתבהר התמונה ומאז והלאה הוא הופך להיות מרתק.

המסגרת היא ראשומון: הספר מחולק לארבעה חלקים, כל אחד מהם כאילו נכתב על ידי מחבר אחר, והקשר ביניהם כלל לא ברור. רק לקראת אמצע החלק השני ניתן פתאום לזהות את הקשר לחלק הראשון, ורק עם סיומו מתבהרת התמונה: יש פה בעצם סיפור אחד אך כל מספר לוקח אותו לכיוון אחר. בשלב הזה נעשה חשוב פתאום לדעת מי אומר אמת ומי משקר? ואולי כולם מסתירים משהו? ולמה? ומה באמת קרה שם?

הספר נוגע בעושר אגדי בראשית המאה העשרים, ובפריבילגיות שהוא קונה: האפשרות לכופף לא רק את הסובבים אלא אף את המציאות עצמה לפי רצון בעלי ההון, ולשלוט בנראטיב שיישאר אחרי לכתם. גם כשחשבתי שאני מבין את מניעי הדמויות העיקריות – לא הבנתי אותם אלא עד הסוף ממש.

שורה תחתונה: ספר מאוד מתוחכם ומעורר מחשבה, למיטיב לכת אבל בהחלט שווה את הזמן.