נו ואני

לפעמים משהו כל כך פעוט יכול לשנות הכל. מפגש מקרי של שתי נערות בתחנת רכבת בפריז.

"יש לך סיגריה"? שואלת המבוגרת יותר הלובשת מכנסי חאקי מלוכלכים. ציפורניה כסוסות.

אין לה. היא מציעה מסטיק במקום.

"שלום, אני נוֹ. ואת?"

"נו"?

"כן"

"אני לוּ....לו ברטיניאק"

היא מבקשת כמה יורו, לדבריה לא אכלה יומיים.

נוֹ (נולוון) גרה ברחוב, חסרת בית בת שמונה עשרה. זרוקה ומופקרת לגורלה, מתאמצת לשרוד במציאות אכזרית של מי שלא יודעים אם יהיה להם מה לאכול היום או מקום לישון הלילה. מנסים לקבץ נדבות. לפעמים היא מסתדרת, לעתים לא. במחסות לחסרי הבית ישנים עם עין פקוחה כדי לא יגנבו דבר מהמעט שיש. חלקם התרגלו לישון בחוץ עטופים בשקיות ניילון או מעבירים שעות בקניונים, תחנות רכבת ובתי קפה, העיקר למצוא מחסה ולהתחמם בקור המקפיא של החורף הצרפתי.

לוּ הינה נערה מחוננת, מנת משכל של 160. בת 13 בלבד וכבר בכיתה י' אחרי שקפצה שתי כיתות, קטנה מחבריה לכיתה. פצפונת, קורא לה בחיבה לוקה המגודל, בן כיתתה. המורה הוא מר מארן, גבר נוקשה וקפדן להחריד העומד לצאת לגימלאות. לו חיה עם הוריה בדירה טיפוסית, משפחה קטנה שחוותה צער.

ובין הנערות מתפתח קשר יוצא דופן, שקשה להגדירו. סוג של אחווה, רעות, הבנה. שני עולמות כל כך שונים נפגשים ונראה שדווקא הניגוד הוא המושך אותן זו לזו. שתיהן חוו טרגדיה בחייהן. עם הזמן נו מוצאת עבודה כחדרנית ועוברת לגור זמנית אצל לו. ל-נו יש חלומות ותקוות חוץ מאשר עבודתה הקשה במלון עם מנהל נצלן ורמאי. התקוות האלה והקשר יוצא הדופן ישפיעו על גורלן.

דרך עיני לוּ (המספרת) מגלה הקורא את העולם הקשה של חסרי הבית. קשה לה להבין.

'אנחנו מסוגלים לשלוח מטוסים על קוליים וטילים לחלל, לזהות פושע בעזרת שערה, להנדס עגבניה ולאחסן מליארדים של שבבי מידע בפרעוש מיקרוסקופי ועם זאת להפקיר אנשים למות ברחוב'.

יש בספר הקצר שקשה להניחו מהיד משהו כובש, אנושי וחם.