נורא ובארוד

זריפה, ילדה טובה כורדיסטאן, הופכת באחת לאישה. לביאה, פנתרה.

אושרת מזרחי שפירא לוקחת אותנו למסע מרתק ומטלטל במשעולי חייה של זריפה ומשפחתה:

יחד איתה אנחנו ניגפים באבני הדרך, עוברים בשבילים שכוחי אל, מגלים עולמות זרים ומוזרים, נתקלים בכאב, בהמון כאב. אבל לא פחות מכך באומץ, בנחישות ובעוצמות של לוחמת מחוספסת, שסוללת בכוח רצונה את שביל חייה של משפחתה.

הכאב והקושי חורצים את רישומם דור אחרי דור מאם לבת, ומהבת אל בנותיה.

זה מסע מטלטל, שבמהלכו בלוטות הרגש נסחטות שוב ושוב. בין אם זה בתיאור האישה שנאלצת כנגד רצונה לכפות באלימות את בתה בת ה-12 ללכת ולהינשא לאיש זר. זו סצנה מאוד לא פשוטה שמעוררת הרבה תהיות ומחשבות ויכולה לפרנס הררי דיונים.

ובין אם זה ברגע הפשוט לכאורה שבו הילדה שכבר גדלה בישראל, אבל לא יכלה להשקיע בלימודים, עברה בהצלחה יתרה מבחן פנימי לתפקיד פקידותי במשרד הבריאות. צריך לקרוא את כל הפרקים קודם כדי להבין כמה רבדים יש ברגע הכביכול פשוט הזה.

יש גם רגשות מסוג אחר, כמו בריקוד הקללות של חוה ואחיותיה. ושוב, גם שם, צריך להכיר היטב את הנפשות הפועלות בשביל לחוש את עומק הרגע.

תרבויות ומקומות רחוקים מקבלים חיים בין דפי הספר. מובטח לך בקריאה - מסע מרתק ומעשיר.

חריצי הכאב חרושים ושזורים לכל אורך העלילה. סדקים נפערים בין איש לאשתו, בין אם לבתה.

עוני לצד סדקי אופי, אלימות במשפחה לצד תקוות נכזבות.

נוּרָא ובַּארוּד זה החיים עצמם, או שמא המיץ של המיץ שלהם.