עד שייגמר האוויר

אדלייד גיבורת הספר עד שייגמר האוויר שכתבה ג'נבייב וילר, היא אמריקאית בת עשרים ושש החיה בלונדון, אחרי שהגיעה אליה כסטודנטית. היא פוגשת את רורי — גבר יפה כמו נסיך דיסני, שנראה מושלם על הנייר והוא באמת מקסים, עד שכבר לא... הרומן שנוצר ביניהם הוא סיפור על מה שאנחנו עושות לעצמנו כשאנחנו אוהבות יותר מדי ופחות נאהבות בחזרה.

מה שתפס אותי מייד היה שהספר כתוב בגוף שלישי, וזה נדיר היום. רוב סיפורי הרומנטיקה מגיעים בגוף ראשון, עמוק בתוך הראש של הגיבורה. אבל בסיפור הזה יש מספר יודע כול, שגם מכניס הערות מנחות לתודעת הקורא, קצת כמו הקריין של "מישהו לאכול איתו", אם צפיתם, וזה לא מקרי. אדלייד היא חמודה ורגשנית ומשקיענית והכול עם כל הלב, ויש לה היסטוריה של פגיעה מינית בתיכון, והחלמה ממנה, וגם אחות עם רקע נפשי, כך שאולי גוף שלישי הוא הדרך היחידה לספר את הסיפור שלה בלי לטבוע בתוכו לחלוטין.

רורי, לעומת זאת, פחות ברור. למרות שהוא מקסים, ומסודר בחייו, הוא נעלם מעת עת בלי הסבר משכנע, הוא מגיב בקוצר רוח ולא לפי הציפיות של אדלייד. וציפיתי שיתגלה משהו שיסביר את זה, אבל יצאתי מהסיפור עם הסבר שלא מחמיא לו, ואני אתן לכם לפענח לבד. לא רוצה לגלות.

הכריכה מבטיחה ספר על בריאות נפשית, ובמשך רוב הקריאה תהיתי איפה זה בדיוק. הנושא נוכח ברקע ברמזים, ולרגעים קטנים, ושוב ממש בסוף הסיפור ושופך אור על הכול. בגלל הכריכה ציפיתי שהנושא הזה יקבל יותר משקל בסיפור. אז מראש אומרת לכם, שזה לא סיפור על בריאות הנפש, זה סיפור על מערכת יחסים כאילו רגילה אבל בעצם רעילה, ועל ההשלכות האקוטיות שיש להתנהלות כזאת, על הנפשות הפועלות.

לסיכום, עד שייגמר האוויר הוא ספר שנשאר איתי כי הוא מרגיש ריאליסטי. אדלייד היא דמות מקסימה, הייתי רוצה חברה כזאת, ונראה לי שהרבה יוכלו להזדהות איתה. זה ספר לחבק.

אגב, באנגליל, שם הספר הוא אדלייד, ואני חושבת שזה הולם אותו יותר מהתרגום. אם כי אני מבינה למה נתנו לו את השם הזה.