
עזאזל
עזאזל מציג לעולם את מי שכבר זכה לכינוי "ג'יימס בונד של המאה ה-19": זהו אראסט פנדורין, גיבור הסידרה הבלשית של בוריס אקונין, שהיתה לרב-מכר בינלאומי. פנדורין, פקיד רישום זוטר, משועמם מעבודתו המייגעת במחלקת הבילוש של משטרת מוסקבה ומתחיל לחקור התאבדות תמוהה של סטודנט צעיר ועשיר. השנה היא 1876. זה עתה ראה אור ספרו של דוסטויבסקי יומנו של סופר - ספר שדוסטויבסקי התחיל לכתוב אחרי שקרא בעיתון על התאבדות מפתיעה של צעיר עשיר ומוצלח. אקונין רומז שהדמיון מקרי; אכן, צירוף מקרים מוזר בספר המצטט את דוסטויבסקי כבר בפרק הראשון.
חידות מעין אלה, כמו גם ההקדשה שפותחת את הספר -
לזכר המאה ה-19, שהספרות בה היתה גדולה, האמונה בקדמה - חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב-טעם
- מרמזות על כך שהרומן הבלשי הזה הוא גם משחק ספרותי מתוחכם. אקונין (או בשמו האמיתי גריגורי צ'חרטישווילי), פרופסור לבלשנות ולספרות יפנית, יצר כאן מבוך מרהיב המשלב מחוות לגדולי התקופה: פושקין, טולסטוי, צ'כוב, בולגקוב, וגם שייקספיר, אדגר אלן פו, ועוד רבים. מאז 1998 ב. אקונין (באקונין?) וגיבורו פנדורין הם כוכבים בינלאומיים.כתיבתו המסוגננת והמבריקה של אקונין הושוותה לגוגול ולטולסטוי והפכה אותו לאחד הסופרים הפופולריים ביותר ברוסיה. יותר מעשרה מיליון ספרי פנדורין נמכרו עד כה בשפות רבות והסידרה עובדה לטלוויזיה ולקולנוע. עזאזל הוא הראשון מבין עשרה ספרים בפרויקט הספרותי המיוחד הזה.
אם אתם קוראים הקיץ רומן בלשי אחד, זה חייב להיות עזאזל
על המחבר
בוריס אקונין (בשמו האמיתי גריגורי צ'חרטישווילי) הוא פרופסור לבלשנות ולספרות יפנית, סופר רוסי פופולרי שיצר את סדרת הספרים על פנדורין.
יצירה מרתקת המשלבת בין המסורת הספרותית הרוסית הקלאסית לסוגת הרומן הבלשי המודרני, תוך יצירת חוויית קריאה ייחודית וממכרת.

לצפיה בכל הקופונים וההטבות באתר
מחירים לספר דיגיטלי
מחירים לספר מודפס
הוספת ביקורת
ביקורות
כרך ראשון בסדרת תיבת פנדורין. עד כמה שידוע לי כל הסדרה תורגמה.
***********************
מה לעזאזל?
התחלתי את הספר הזה בתחילת ינואר. אושפזתי בגלל סיבה מטומטמת והייתי צריך משהו לקרוא. כשנגשתי לסטימצקי המקומי לא הצלחתי למצוא שום דבר מעניין, אבל אז ראיתי את עזאזל מאת בוריס אקונין. ספר ראשון בסדרה. אלה גורדון-חן בדיוק התחילה לכתוב את סדרת פוסטים על לוח השנה של אקונין אז הייתי סקרן לגבי הסופר והקונצפט נשמע לי מרתק.
התחלתי לקרוא, אבל במקביל התמכרתי שוב לאנימה של וואן פיס (כרגע בפרק 138) והספר אשתר של גל אלגר בדיוק יצא ונוצר מצב שסיימתי 80 עמודים, לקחתי הפסקה, וחזרתי לזה שבוע שעבר וסיימתי אתמול בלילה. קראתי בנשימה כמעט עצורה מפרק 10 עד הסוף וכשסיימתי התגובה שלי היתה "מה לעזאזל?" ו"איך אני ממשיך הלאה?"
הספר הבא שהייתי אמור לקרוא היה קשה להיות אל של האחים סטרוגצקי, אבל ידעתי שזה לא יקרה. הייתי חייב דחוף משהו בשביל לנקות את החך אז מי רוצה כח על 2 של שירי צוק הוקפץ דחוף לראש הרשימה. הסוף של עזאזל היה חצי-צפוי, וזוועתי ברמות, ואני חייב לכתוב עליו כדי להוציא את זה מהמערכת שלי.
אז מה זה הספר הזה? מדובר כאן בשילוב של ספר בלשים ומותחן ריגול המתרחש ברוסיה של סוף המאה התשע-עשרה. כמה עשרות שנים לפני מלחמת העולם השניה כשהצאר עדיין שולט. יש אצולה, השלטון מושחט ומסואב, אבל בו זמנית הכל חי ותוסס. הצאר אז היה אלכסנדר הראשון והוא הוביל רפורמות משמעותיות בכמעט כל תחום אפשרי. הניגודיות הזאת בין העולם החדש לעולם הישן הוא מוטיף שחוזר לאורך כל הספר (שמתרחש במאה התשע-עשרה) וזה מרתק כי כקורא אני יודע לאן כל זה הולך להוביל. כל הגרעינים שהובילו למהפכת אוקטובר נמצאים, אבל יקח כמה עשרות שנים עד שיצמחו לממדים הרסניים.
גיבור הספר הוא אראסט פטרוביץ פנדורין הצעיר שמתחיל את הספר כפקיד רישום במחלקת הבילוש במוסקבה. פנדורין הוא יתום. אביו העשיר פשט רגל והתאבד ופנדורין שהיה סטודנט בגימנסיה נאלץ למצוא עבודה והוא החליט שבא לו להיות בלש.
בשבוע השלישי של פנדורין בתפקיד, סטודנט עשיר מתאבד בנסיבות מאד מוזרות. באמצע הפארק, לעיני שתי נשים מהמעמד העליון. פתק ההתאבדות מעורר כמה תהיות ופנדורין מחליט להגדיל ראש ולשאול כמה שאלות. כן ברור שזה הולך להסתבך. לא ידעתי כמה שזה הולך להסתבך.
אז מה יש לנו כאן? דמות ראשית עם הרבה יותר מדי מזל, שאוהב לקרוא, עם סט מיומנויות לא שגרתי בעליל (כמו עצירת נשימה לזמנים ארוכים). סט דמויות תומכות המייצגות את כל הסטריאוטיפים של התקופה בצורה טובה. נבלית על מניפולטיבית (ואז עוד אחת), המון אזכורים לאירועים היסטוריים, מרדפים עירוניים בערים רוסיות, קונספירציות, תככים ובתי יתומים.
יש גם נסיונות לשנות את ההיסטוריה, מתוך הומור, שגרמו לי להקרע מצחוק. לדוגמא האמירה שרולטה רוסית היא בכלל משהו אמריקאי שהרוסים ייבאו ולא היו בטוחים אם יתפוס או לא.
הספר מאד שנון, זה בא לידי ביטוי בין השאר בשמות הפרקים שהן בעצם הערות מטא על התוכן. למשל "פרק שני, שאין בו דבר פרט לשיחות" ו"פרק אחד, עשר שמתואר בו לילה מאד ארוך". לא ספוילר כי יש תוכן עניינים. והתוכן עניינים הזה הוא פשוט דבר גאוני.
ומה פחות עובד בעיני? ריבוי השפות. האצולה הרוסית דיברה צרפתית ורוסית מה שנאמן מאד לתקופה אבל גם אנגלית וגרמנית משולבים לתוך הסיפור. הרוסית כמובן היא שפת ברירת המחדל ותורגמה לעברית. כל שאר השפות מתועתקות באותיות לועזיות עם כוכבית. המתרגם תרגם אותם בהערות השוליים. זה לא מלחמה ושלום (שכל משפט שני שם הוא בצרפתית), ויש גבול דק בין מועיל למכביד. כאן אני חושב שזה נוטה טיפה יותר לכיוון המכביד.
יש גם הערות שוליים על אירועים היסטוריים. מהן נהניתי יותר כי הרגשתי שהן הוסיפו לי ידע, אבל הן גם שברו את הרצף. אולי היה צריך לשים אותם כנספח נוסף בסוף (יש שתי נספחים על דרגות צבאיות ואזרחיות ועל שמות ברוסית). מצד שני לשים אותם בסוף היה מנתק את האזכורים מההקשר.
העלילה עצמה היא חצי-צפויה. מה זה אומר? שאמנם לא הצלחתי לנחש את המהלכים הגדולים, אבל כן הצלחתי לנבא נכון את התוצאות שלהם מה שמוביל אותי לסוף הספר.
הפרק האחרון בספר הוא הפרק "שבו נפרד הגיבור מנעוריו" (שוב לא ספוילר, יש תוכן עניינים). ברגע שהתחלתי לקרוא את הפרק הזה ידעתי איך הוא יגמר והתגובה שלי לזה הוא "מה לעזאזל?". כן אני יודע איך קוראים לספר. תחילת הפרק הזה הרגיש לי מלאכותי לגמרי כי הוא נבנה על מערכת יחסים שלא באמת פותחה והסוף היה זוועתי ונאמן לז'אנר. כל מה שיש לי להגיד על זה הוא שהבנתי בדיוק למה הסופר עשה את זה, אבל למה?
אני אמשיך את הסדרה (בקצב שלי). אחרי סוף כזה או שמניחים לנצח או שממשיכים עד הסוף ואני בחרתי להמשיך עד הסוף. מעניין כמה אני אהנה וכמה אני אתחרט.
לייק לביקורת
כולנו אוהבים לפרגן לעצמנו, אבל הפעם נשאיר את זה לאחרים (: