עיניים גדולות זה לא טוב
רונית אדיב בלנרו
לילה. "שומרת לי־לה, בואי לאר־זים!"
אני עומדת במרכז של החדר, מרימה את הפנים לשְׁמַרְטַף.
במיטות שלידי אין תזוזה. דנה ויותם רגועים, ישנים.
הם שומעים את הקריאות שלי, אבל הן לא יעירו אותם.
אף אחד לא לימד אותנו, אבל כולנו קוראים לה אותו דבר, באותה מנגינה.
אני לא בוכה. אלה לא דמעות בכי, אלה דמעות גרון.
"שומרת לי־לה, בואי לאר־זים!"
בוקר־צהריים־ערב־לילה. ילדה ערנית בת שבע, בעלת נפש של אמן, פורסת את רגעי היום־יום של ילדותה בקיבוץ של שנות השבעים, שהיתה בו־זמנית ילדות של שפע ושל חסך. בתמימות ילדית נחשפים יופיו ומורכבותו של בית גידול שפס מן העולם, מרחב החיים של החינוך המשותף – צורת גידול גדושה באהבה ודאגה, הטומנת בחובה גם זרעי פורענות.
חֲדַרוֹכֶל, הֲקָמָה, מדידות, נוֹשֵׂאוֹכֶל – לצד המושגים שטבעה החברה היצרנית והיצירתית רחשו בגלוי ובסמוי חוקים וערכים, נורמות מדוברות ושאינן מדוברות של חברה מתבדלת, שהושתתה על קונפורמיות. הילדה קולטת אותם כמו סֵיסמוגרף, קולטת ומתעדת. עיניים גדולות זה לא טוב פותח דלת לקונפליקטים בין פרט לקבוצה; בין להיות קטן ללהיות גדול; בין לאהוב ולהיות נאהב. כל אלה מובאים דרך עולם בפני עצמו – הבֶּיתֶלָדִים.
כיצד צומחת אינטימיות ביום יום ללא פרטיות שבו "כולם רואים לכולם"? כיצד לומדים להיות לבד, שקטים עם עצמנו, כשאין רגע לבד? מי רואה את ה"אחד" כשהוא תמיד "אחד מתריסר"? מהי מוגנות ומי מגן על חלומות הלילה ועל חלומות הנפש? עיניים גדולות זה לא טוב הוא רומן צלול ומרגש, פוקח עיניים וצובט בכנותו.
על המחברת
רונית בלנרו-אדיב היא פסיכולוגית קלינית עם התמחות בטיפול בילדים. נולדה, גדלה והתחנכה בשנות השבעים בקיבוץ של השומר הצעיר.
ספר זה מציע מבט פנימי ועמוק על חיי ילדים בחברה קיבוצית, תוך חשיפת המורכבות האנושית שמאחורי החזית האידאולוגית.
לצפיה בכל הקופונים וההטבות באתר
מחירים לספר דיגיטלי
מחירים לספר מודפס
הוספת ביקורת
ביקורות
עיניים גדולות זה לא טוב- רונית בלנרו אדיב
הוצאת מטר
נהנתי מאוד מהספר. הקריאה זרמה. הדפים התחלפו מאליהם וחשפו טפח מהחיים בקיבוץ, אי שם בשנות השבעים. אינני קיבוצניקית - אך נשואה לאחד כזה והקריאה בספר הייתה הידהוד לסיפורים שלו על ילדותו. אולי השמות קצת אחרים אך ההתנהלות אותה התנהלות. הסיפורים, הגישה החינוכית, המפגשים החברתיים, המראות והריחות וגם הקולות. כן. גם זה עבר בטקסט בשילוב הסיפורים שכבר הכרתי.
סיפור החיים בקיבוץ מוגש לנו בקולה של ילדה בת שבע שמעבירה עשרים שעות בבית ילדים וארבע שעות בבית הוריה הביולוגיים. אנו נחשפים לחיים בבית הילדים, לחברויות, ללינה המשותפת, למשמעות, לנוכחות ולכוח שהיה למטפלות בבית הילדים. הן היו הכל. והן היו הסמכות.
אנו מכירים את חבריה ובני משפחתה של הילדה. את הדינמיקה המשפחתית והחברתית, איך דברים מתנהלים ואיך מקבלים החלטות. כולם רואים לכולם. כולם יודעים מה מתרחש אצל כולם. אין סודות בקיבוץ.
הילדה בסיפור מאוד בוגרת. היא שואלת שאלות. את עצמה. היא מעלה תהיות על כללים ומוסכמות ולא פעם עוברת עליהם ושוברת אותן. אינספור סיפורים וחוויות.
הכתיבה איכותית וזורמת. השפה היא כמו שפת דיבור של ילדה בת שבע. ניכרת הסקרנות, ההתבוננות, ההשלמה עם המציאות והגעגוע להורים. ההתמודדות עם האינסטינקט הבסיסי שההורים הם אלו שאמורים להיות המגן והמשענת. להתוות דרך ולתת כלים - אך זה לא כך בקיבוץ. מגיל שישה שבועות הילדים הגיעו לבית הילדים כפעוטות. קראתי לא פעם על החיים בקיבוץ ובמיוחד בבית הילדים. אני סקרנית לקרוא ספר מעיניהם של ההורים לאותם ילדים בבית הילדים.
זהו סיפור ארצישראלי תקופתי על חלק גדול בחברה הישראלית, הקיבוצים. שבחר בצורת חיים שונה מבחינת התא המשפחתי אך מייצג חברות אמיצה, נאמנות לקבוצה ודאגה לאחר ולבניין מדינת ישראל.
קריאה נעימה!
לייק לביקורת
כולנו אוהבים לפרגן לעצמנו, אבל הפעם נשאיר את זה לאחרים (:
