פן פאל

הגעתי לספר הזה בעקבות ביקורות מהללות והבטחות לטוויסט מטורף ברמת ה"מיינדפאק", ואחרי שהפכתי את הדף האחרון, אני חייבת להודות שאני בעיקר מבולבלת.

נתחיל מהפיל שבחדר: השיווק והתקציר של הספר. מציגים לנו עלילה על אלמנה טרייה שמתכתבת עם אסיר מסתורי בכלא שמתיימר להכיר אותה, כשההתכתבות הזו אמורה להיות לב העניין. בפועל? זה מרגיש כמעט כמו רמאות. עניין המכתבים הוא אמנם מניע עלילתי ורמז לבאות, אבל הוא שולי לחלוטין. הוא לא אינטנסיבי, לא אינטימי, והספין של העלילה ממש לא מגיע משם.

החצי הראשון של הספר דווקא מתחיל טוב. יש כאן סיפור מורכב על שני אנשים עצובים, שנושאים סודות ולא חולקים אותם, אבל נמשכים זה לזה כמו פרפר לאש. מערכת היחסים ביניהם מלאה במתח מיני, תשוקה וסצנות סקס לוהטות. הוא הגבר שמספק לה הגנה ונחמה, והיא האישה היפהפייה שנזקקת להן. אבל איפשהו שם הרגשתי שמשהו חסר; הבסיס לקשר נשאר קצת ריק. אי אפשר לבסס התאהבות נצחית רק על משיכה פיזית ועל יחסי "נזקקת" ו"מושיע".

מצד שני, אי אפשר לקחת מהסופרת את הניסיון לעשות כאן משהו אחר. "פן פאל" הוא דוגמה מובהקת לאינטרטקסטואליות רחבה שמבוססת כולה על "הקומדיה האלוהית" של דנטה. זה לא סתם רמז חולף, אלא העיקרון המארגן של הספר, החל מהחלוקה המבנית לשלושה חלקים (שאול, כור המצרף וגן עדן), דרך שמו של הגיבור (דנטה) ועד לציטוטים הישירים ששתולים בטקסט. המבנה הזה מנסה להלביש על הרומן מתח אפל ומסע מטאפורי-רוחני של גאולה.

אלא שכאן בדיוק מגיעים היומרנות והפספוס. הסופרת ניסתה לקחת יצירת אמנות אל-זמנית שנכתבה בראשית המאה ה-14, ולהלביש אותה בכוח על רומן אירוטי בשנת 2022. המהלך הזה מרגיש כמו הוזלה של המקור ופשוט לא מתאים לקהל היעד. מי בדיוק מקהל הקוראות שמגיעה כדי ליהנות מרומן אירוטי לוהט ומחפשת ריגוש שירטיט את הלב וילחח את התחתונים, באמת רוצה או צריכה לעסוק בניתוח ספרותי עמוק של דנטה?

בסופו של דבר,  כשאת קוראת ספר מתח טוב, את רוצה לדעת אחרי ההתרה שהכל מתיישב במקום, שכל החורים נסגרו, הוסברו והובהרו. פה יש בעיקר פעולה של "בערך". גם כשהקלפים נחשפים, נשארים יותר מדי סימני שאלה ותחושה חזקה שצריך לקרוא את הספר מהתחלה כדי להבין  (ספויילר: לא יקרה לי).

אם אתם מחפשים מתח רומנטי סקסי וחם, אפשר ליהנות מזה, רק תנמיכו ציפיות לגבי ה"עומק הספרותי" וסגירת הקצוות.