פרשת סטלין

בשחר 22 ביוני 1941 רעמו 7,184 תותחים לאורך גבול של כ־2,900 קילומטרים, וכ־3 מיליון חיילים גרמנים פלשו לברית המועצות במסגרת מבצע ברברוסה, שנועד להבטיח לגרמניה הנאצית את מרחב המחיה שחלמה עליו.

לנו, שיודעים את סוף הסיפור, ברור שהפלישה הביאה לכינון ברית משולשת בין ברית המועצות לבריטניה וארצות הברית, ולתבוסה של גרמניה הנאצית, אבל לבני התקופה זה לא היה ברור כלל: צ'רצ'יל היה אויב מושבע של ברית המועצות, ורבים מאנשי החוג הפנימי שלו סברו שיש לעזוב את סטלין לגורלו; ארצות הברית עדיין לא השתתפה במלחמה, ורבים בצמרת השלטון טענו ש"לסטלין יש דם על הידיים בדיוק כמו להיטלר"; וסטלין תיעב את המעצמות הקפיטליסטיות ולא שכח את ניסיונן לחנוק את המשטר הבולשביקי מייד לאחר לידתו. אבל הברית נוצרה, והחזיקה מעמד עד תום המלחמה.

בספרו המבריק פרשת סטלין עוקב ג'יילס מילטון אחר האירועים שהביאו לרקימת הברית המוזרה, וחושף גיבורים לא כל כך מוכרים שמילאו תפקיד חשוב ביצירתה ובשימורה. הוא מביא אנקדוטות קטנות על אחורי הקלעים של האירועים הגדולים, ממיני המזונות שהגיש סטלין בארוחות פאר לאורחיו מהמערב ועד האהבהבים של שגריר בריטניה במוסקבה. ובעיקר הוא עוסק בשאלה הנושנה מי עושה את ההיסטוריה - המנהיגים, ההמון, או אולי הדרגים הנמוכים יותר שמקיפים את המנהיגים?