קנאת סופרות

גילוי נאות: אני אוהב את ספריה של מאיה ערד. יש לה כושר ביטוי, שנינות, מבט מפוקח כמו על עולם האקדמיה (שבע מידות רעות) ורווקה המשתוקקת לפרי בטן (העלמה מקזאן). היא לא מנסה להתנחמד לגיבוריה,

'לעשות להם נעים בגב' ופוצי מוצי.

ל'קנאת סופרות' טוב כשהיה- התחברתי פחות. לא בשל איכות הכתיבה אלא יותר עקב דמויות רבות ולעתים התקשיתי לזכור במי מדובר אחרי עמודים רבים. ארוך למדי, גדוש ועמוס כולל טקסטים ארוכים של נאומי הדמויות וקטעי קישור. הדמיון בשמות כגון טל וטליה ושתי 'אביגיל'. אחינועם ואלישבע.

אביגיל שלֵו היא סופרת מצליחה שפרסמה שלושה רבי מכר. הרביעי בדרך והיא תקועה. משהו לא עובד. בת ארבעים ושלוש, נשואה ואם לשניים. בתה המתבגרת מטריפה אותה במרדנות נעורים (אוף אמא, עשית לי צמה עקומה! ). מפריע לה שנתפסת לעתים כקרובה של מאיר או צרויה שלו. העורכת טליה ובעלה ניב מעירים לה על הפגמים שלדעתם קיימים בספר שרצונה לפרסם, היא מתקשה להכיל את ביקורתם. היא הכוכבת, הסופרת הידועה. מעבירה סדנאות כתיבה בהן ומחוצה להן פוגשת מי שרואים בעצמם סופרים ובעיניה- נלעגים. יסמין (כשם בתה), שפוגשת בבית קפה מנסה לשכנע אותה לשיתוף פעולה בכתיבת תסריט לסדרת טלוויזיה ('תסריטאית' יעני, טרם כתבה אחד) מבוסס על הבלוג שלה וספרה של אביגיל מעוררת בה כעס ('אין גבול לבזיון ואין קצה להשפלה') ולא חוסכת את שבט לשונה- "תגידי, נפלת על הראש"? כולה בעלת בלוג עם כמה מאות עוקבים ופוסטים בפייס וחושבת שהיא משהו, שמועמדת אפשרית לפרס ספיר תכתוב עימה תסריט לסדרה קיטשית.

טל בן אהרן המשתתפת בסדנת הכתיבה שלה, עוד אחת שמנסה להוציא רומן. הדמות של חדווה שכתבה על 'דודו הדורבן'.

'סופרי הפיגולים' שכותבים ספרי ילדים חסרי כישרון עבור ילדיהם.

בקיצור, אינה מנסה להסתיר את דעתה על אותם גרפומנים וכותבים בשקל.

ובעקבות אי הבנה מביכה בחוג בית בשכונה תל אביבית תגלה אביגיל משהו שיטריד את מנוחתה ויערער מעט את עולמה הבטוח .

גם הבלבול בינה לסופרת אביגיל נגבי שכתבה ספר על נושא הדומה לאחד משלושת אלה שהוציאה- שעות אקדמיות- לא ממש עוזר למורל.

וישנו הקשר המשמעותי שלה עם אחינועם. הקשר המעצבן עם אמו של ניב שמתעקשת לחגוג בת מצווה ליסמין למרות הבטחתה שזו תהיה מסיבת יום הולדת משפחתית צנועה וברור לאביגיל שהיא מנכסת את האירוע לעצמה ולא לנכדתה הבכורה.

מבחינתי סוף הספר בו נחשפת אמת מפתיעה הוא החלק הטוב.

הספר אינו מתייחס רק לאביגיל וקורותיה. הוא מעלה ומתעמת עם נושאים שונים בעולם הספרותי. זה שהיה, בו סופרים זכו להערכה, הפכו לקנון ישראלי שעד שנות התשעים לסופרות היה מקום מועט בו. איזכור לסופרי עבר עולמיים בעלי תהילה. העולם המודרני בו שולטים הפייסבוק ופלטפורמות רדודות וכל מי שמעלה הגיגים מטופשים, סופר לייקים ושיתופים חושב שהוא הדבר הגדול הבא. סופרים טובים באמת הרוצים להיכנס לפנתיאון הלאומי ושיזכרו אותם גם אחרי מותם.

ואת מי באמת מעניין פרס זה או אחר, מה שקובע בעולם האמיתי הוא המכירות וההצלחה בציבור. נכון שהמענק הכספי עליו מבורך אבל תכלס, מי יזכור עוד שבוע שקיבלת אותו?

יכול מי שרוצה בכך לראות באביגיל את דמותה של מאיה ערד, או דרכה היא מביאה את השקפת עולמה בלי סנטימנטים.