רקורסיה

רקורסיה - בלייק קראוץ'

תרגום: כנרת היגינס - דוידי

עיצוב עטיפה: רמה חרמוני

ידיעות, 2022, 365 עמ'.

ז'אנר: מתח, מד"ב.

קחו את הסקירה בערבון מוגבל, אני אוהבת מד"ב (בעיקר דיסטופיות), אבל בקושי קוראת מתח (מתח משולב פנטזיה כן יוצא לי לקרוא)

מה אם יום אחד הייתם נזכרים בסט שלם של זכרונות כוזבים בשחור לבן בנוסף על הזכרונות שיש לכם?

זה בדיוק מה שקרה למשהי על הגג שרוצה להתאבד, יום אחד היא התעוררה בבוקר ונזכרה בסט זכרונות כזב של חתונה, בעל וילד. אבל היא לא סתם זוכרת את החתונה שלה, היא זוכרת את הריב על עוגת החתונה, את כתם הלידה של הבן שלה, ממש הפרטים הכי קטנים ושוליים אבל הכל בשחור לבן ובחיים האלה היא בכלל רווקה.

2018: בארי סאטון, בלש ממשטרת ניו יורק נשלח לשכנע אותה לא לקפוץ ומגלה מחלה לא ממש מוכרת שנקראת FMS, זו מחלה של זכרונות כוזבים במקביל לזכרונות האמיתיים, עד הפרטים הקטנים, זה מחרפן אנשים עד כדי התאבדות.

2007: הלנה סמית ממציאה כיסא לשימור זכרונות של חולי אלצהיימר, בעקבות התפרצות המחלה של אמא שלה.

לא יכולה לכתוב מעבר לזה כלום בלי לספלייר, תצטרכו לקרוא ולשפוט בעצמכם 🤷🏽‍♀️

מבחינה טכנית:

הספר מחולק לחמישה חלקים ובתוכם:

אין פרקים, הספר נע בין 2 נק' מבט:

1. בארי סאטון

2. הלנה סמית

כל נק' מבט מתחילה עם השם של אחד מהם ותאריך, שימו לב לתאריכים זה חשוב להבנת העלילה.

לקראת הסוף זה כבר מרגיש יותר רומנטי מאשר מתח וזה היה קצת חופר.

משהו קטן שהציק לי: מידי פעם היה כתוב מותק כשם חיבה וזה ממש לא התחבר לי עם הדמות. כנראה זה תרגום מהמילה honey .honey זה חמוד, כשזה מתורגם למותק זה הופך, בעיני לפחות, לדיבור רחובי מידיי, ערסי מידיי וזה ממש הציק לי, היה נחמד אם היו משנים את זה קצת לתרגום חופשי ולא אחד לאחד (כמו עבודת הקודש של גילי בהארי פוטר, ח"יזלים, סוהרסנים, ו"מי ימלל היפוגריף שאוכל" זה פשוט גאונייי!!)

טריגרים: קצת קללות גסות, אובדן ילדה, התאבדויות, הורה עם אלצהיימר, פיגועי טרור, רציחות ועוד.

שורה תחתונה: ספר עם רעיון מגניב, אבל הלכתי לאיבוד, כבר לא הבנתי מי נגד מי ולא הצלחתי כ"כ לעקוב.

ממש היו רגעים שהייתי כזה

מההה?! מה קרה פה עכשיו לא הבנתי.. איזה ספר מוזרר..

לא חזרתי אחורה כי אין לי סבלנות לזה ובשביל זה נועדו הקריאות החוזרות (אם יהיו..)

קראתי בסקירה אחרת בקבוצה המלצות אמיתיות על ספרים שמי שאוהב את הכתיבה של יואב בלום יאהב את הספר הזה, אני גם חשבתי ככה כשקראתי את הפרק הראשון וקניתי את הספר בעקבותיו, אבל יואב בלום עושה את זה מושלם יותר, לא הולכים לאיבוד בספרים שלו ואפשר להבין מה קורה.

אבל בגדול אהבתי את הספר והצלחתי להיות בלחץ במקומות הנכונים, ולהיות עצובה במקומות הנכונים והוא היה מספיק מעניין כדי שאסיים אותו, אחרת הייתי פורשת.

נ.ב: בהתחלה הכריכה נראתה לי משעממת אבל היא פשוט גאונית!!

מבינים את זה רק תוך כדי קריאה.

אי פעם התחלתם לקרוא ספר ופיזית לא הצלחתם להפסיק? לי זה קרה עם רקורסיה. מותחן מדע-בדיוני מהטובים שקראתי אי-פעם. קראתי אותו בלי לדעת כלום חוץ מזה שהספר קשור לזמן. בלי לכתוב אף ספוילר, ובלי להיכנס לתקציר העלילה, 5 סיבות לקרוא את הספר הזה:

1. הקצב. הספר מתחיל בקצב גבוה ורק מגביר. כמות ההתרחשויות בספר לא נורמלית. כל פעם חשבתי שהבנתי לאן הסיפור הולך, ועוד פעם הופתעתי. אני לא מדבר פה על טוויסטים, אלא על סיפור רחב-יריעה, סיפור שמרגיש כמו סדרת טלוויזיה של 3 עונות.

2. העולם. הספר אמנם נוגע בנושא שנגעו בו בעבר, אבל עושה זאת בצורה יצירתית, שלמה ומעניינת. הספר יוצר עולם עם חוקים ברורים, ומשחק במסגרת שלו. זה עושה הרבה סדר, וממקד את הסיפור (במקום ללכת לכיוון של למצוא פירצות בחוקים).

3. הדמויות. אחת הסיבות שאני פחות בז'אנר המדע בדיוני זה שבדרך כלל העלילה באה על חשבון הכתיבה, מה שפוגע בעומק של הדמויות. פה הרגשתי שלמרות המיקוד בעלילה, זה לא בא על חשבון הדמויות העגולות והעמוקות. בלי ספוילרים, אני אגיד שהסופר לא מרחם על הדמויות בכלל. כל דמות בספר עוברת מסע מפרך, לומדת המון על עצמה ועל החיים. הדיאלוגים אמינים, התגובות של הדמויות אמינות.

4. הפילוסופיה. הספר נוגע בנושאים עמוקים ופילוסופים מבלי לקבל טון יומרני או דידקטי. הוא נותן לקוראים הזדמנות לחשוב - מה אנחנו היינו עושים בנעליים של הדמויות, מה היינו עושים אם היה לנו את כל הזמן שבעולם? אהבתי גם את הציטוטים בתחילת כל חלק.

5. הסוף. חששתי לאורך הספר שהסוף יאכזב אותי. חששתי שזה יהיה מהספרים שהופכים למורכבים ומוסעפים, ובסוף הסופר שולף איזה דאוס-אקס-מכינה מהכובע והכל נפתר. בספר זה לא ככה. כל ה75 עמודים האחרונים של הספר נקראים בנשימה אחת.

לסיכום - חרגתי מהז'אנר הקבוע שלי והלכתי למחוזות המדע בדיוני. נהניתי מכל רגע, מהעמוד הראשון ועד העמוד האחרון. כן יש ממש בקטנה דברים שחרגו מהאמינות של הספר בעיניי, אבל לא ארחיב עליהם כאן כי זה לא משקף את הרוב.