שנה שבע

בתור סוקר ספרים ואדם כותב, אני לרוב מחלק את חוויית הקריאה שלי באופן הבא - ספרים שאהבתי, ספרים שאהבתי פחות וספרים שעוררו בי קנאה קלה. "שנה שבע" נופל בקלות בקטגוריה הראשונה והשלישית. כתיבה קולחת וזורמת, אך מבלי להתפשר לרגע על גרעין סיפורי מסקרן שנפרם ונרקם מחדש בקשת עלילתית נבונה. תענוג עבור הקורא, קנאה (בריאה ומפרגנת) עבור הכותב.

אז במה עוסק הספר?

גילי היא אם יחידנית לתומר, עובדת מסורה ונעימת הליכות אשר לובשת בגדים כהים ומעבירה את הזמן עד לשובו של בנה משירותו הצבאי. יש שיגדירו את גילי כאישה אפורה ומשעממת, אבל זה כי הם פשוט לא הכירו אותה כמה שנים קודם לכן.

הם לא הכירו את גילי הצבעונית, הבליינית, הצחקנית, והרקדנית שנעלמה כשהאחיינית שלה, אריאל, חלתה בסרטן אלים והסיכוי היחיד שלה להצלה היה גילי.

כשהסיכוי נמוג ואיתו אריאל, אחותה נעלמה גם היא. באופן אירוני, עזיבת האחות שנקראת אור הותירה אחריה חושך שנמשך שמונה שנים.

הספר נפתח בשובה של אור שחוזרת במטרה אחת ברורה ויוקדת - נקמה באחות שאכזבה ושריפת כל חלקה טובה שנותרה בחייה. מהעבודה, החברים ועד בנה היחיד.

מה אהבתי בספר?

+ התעוזה - אני מצדיע למיכל על הבחירה הלא שגרתית בכתיבת ספר על מסע נקמה מרירה וכואבת בין שתי אחיות המהול בנומרולוגיה. בחירה לא שגרתית ומאוד משתלמת.

+ הדינמיקה בין האחיות - אנו מחכים זמן רב למפגש הפיזי בין האחיות וכשהוא סוף סוף מתרחש, הוא פשוט נפלא. הספר לא מתיימר לייצר צו פיוס פלסטי, אלא מכיר בכך שפצעים עמוקים אולי יכולים להיסגר אך לעד תשאר צלקת.

+ הכתיבה - הכתיבה של מיכל עשירה בתיאורים, כתובה בגובה העיניים ונאמנה לדמויות ולעולמן הפנימי. זה מאוד בלט בספרה הקודם "קצוות שרופים" ובא לידי ביטוי גם בספר זה.

+ קפיצות בזמן - הספר קופץ בין זמנים, מה שעלול להיות מאוד מבלבל אם לא נעשה במיומנות של מנתח וזה בדיוק המקרה כאן. עבודת העריכה של אורנה לנדאו בולטת לטובה בטקסט ומייצרת פסיפס של עבר והווה החוברים יחד לייצוג מערכת היחסים החולה שבין האחיות.

+ החיות - שילובם של כלבה בשם טיילור (ההסבר שובר את הלב) ועורבת חובבת צימוקים בשם סוקי הוא ממתק נפלא עבור חובבי הביזאר. אני אהבתי וממליץ לכל סופר.ת לשלב לפחות חיה לא שגרתית אחת בעלילה שלהם. איגואנה חובבת ביסקוויטים מתבקשת להתפקד לספר הבא!

בכנות, הדבר היחיד שהיה חסר לי הוא אפילוג שמספר מה קרה לדמויות בהמשך או אפילו פרק סודי כמו שעשתה רעות וייס ב"מזל של מתחילים".

מיכל, עוד לא מאוחר! ספרי לנו מה קרה לאור וגילי עשר שנים אחרי הסוף. אני אפילו לא מבקש קרדיט על ההצעה. שקית צימוקים תתקבל בברכה.

שאלתי את מיכל מה הפידבק הכי מרגש שקבלה על ספרה, ולדבריה "בזמן כתיבת הספר עמדה לנגד עיני כל הזמן ילדה שמאוד אהבתי ושלמרבה הצער נפטרה בגיל 14 ושלושה ימים. זה לא חוכמה שראיתי אותה כל זמן הכתיבה, התמונה שלה מונחת על שולחן הכתיבה שלי. כשסיימתי לכתוב, ביקשתי מאמא שלה רשות להקדיש לה את הספר, והיא קראה את כתב היד והסכימה. זה מאוד ריגש אותי."

לסיכום, במבחן התוצאה - הספר נקרא בקריאה אחת וממושכת ללא הפסקה, וזה אומר הכל.

מומלץ בחום.